ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

למען האמת, אחרי שהתעוררתי הייתי די בטוחה שלא אפרסם את זה. בכל זאת, זה...

וזה כתוב בצורה של חמש בבוקר. אבל למה לא. (נכתב קצת בגלל הבחור הטוב במומלצים)

זה היה לפני חמש שנים לפחות. עונת מעבר. בוקר או תחילת הצהריים. הייתי בדרך לרופא. 
זו הליכה של עשר דקות מהבית שלי, מקומות שעברתי בהם מאות פעמים. 
כמעט מול המרפאה, באותו רחוב עמוס למדי, הבחנתי בהתקהלות של אנשים. 
על הרצפה שכבה אישה, תחילת שנות השלושים, בלונדינית, מלאה, על הצד, פנים אל הכביש, עיניים פתוחות, פה פתוח. לידה, אישה שניחשתי שהיא אמא שלה, ניערה אותה וצעקה (ובכתה. די בפאניקה) לה דברים. ברוסית. דברים. כנראה את השם שלה. להתעורר. אולי היא אמרה "דוצ'נקה", והניחוש שזאת אמא שלה בכלל לא ניחוש אלא מסקנה לגיטימית. 
אנשים דיברו בפלאפון. אמבולנס, ניחשתי. ניחשתי? אולי שמעתי חלק מהשיחה.

וזה המידע שהמוח שלי קלט בשניות הבודדות בהן הבטתי בזה, לפני שהפנתי את ראשי להמשיך ללכת את חמישים המטרים הנותרים עד המרפאה. לא הסתכלתי לאחור.

לא יכולתי.
זה הרגיש כמו חדירה נוראית לפרטיות, ההתקהלות הקטנה (לא יותר מעשרה אנשים, כנראה) שנוצרה שם. סקרנות ומציצנות ודחיפת אף. 
לעזור? כן. אולי. אבל הייתי מודעת טוב לעובדה שאני בקושי נערה. לתרגם? מה בדיוק? איך בדיוק? להזמין אמבולנס יותר מבלתי אפשרי למישהי שלא מסוגלת להתקשר לידידות מהכתה שלה, ותזדקק לעזרה גם היא אם יכריחו אותה להתקשר לזרים. 
אין שום דבר שיכולתי לעשות. שום דבר בכלל. שום דבר שאחרים לא עשו טוב ממני.

ועדיין, עברו שנים. כמה שנים. מספר משמעותי של שנים. והתמונה עדיין נמצאת שם, טריה, ברורה.
מעניין מתי היא תעלם.

בנושא אחר, בכתה ג' (אני יודעת שג' כי חוג הריקוד החליף מקום כל שנה בערך וזה היה בדרך למקום בו היה כשהייתי [ככל הנראה. אולי ב'] בג') הייתי כנראה די קרובה ללהאנס כשזר (חייל? תשע שנים זה יותר מדי, אבל משום מה נראה לי והזיכרון שלי...) ניסה לגרום לי להכנס לבניין אחד בתירוץ מזויף בברור (אבל לא עם רמת הנאיביות והצייתנות שלי.) וספגטי יודע מה היה קורה אם זקן אקראי לא היה שם לב שמשהו חשוד ומזכיר לי את כל ה"אל תעשי מה שזרים אומרים לך אפילו אם נראה לך שהוא מבקש עזרה בתמימות את מטומטמת וסביר יותר שיש לו כוונות זדוניות". רק במילים אחרות. אני לא זוכרת מה הוא אמר או עשה או מה בדיוק קרה מהרגע בו אני עוקבת אחרי פדו עד הרגע בו אני ליד השער לחוג. הקטע המצחיק הוא, שהזקן ההוא (שכעת אני יודעת שלא הציל את נפשי אבל הנזק שלי היה יכול להיות גרוע יותר אילולא הוא) הפחיד אותי בזמנו הרבה יותר מהאנס הפוטנציאלי. 
ולגבי ההנחה (שכנראה נראת מוגזמת לרבים מכם) שלי שככל הנראה הייתי נאנסת, ובכן, הם אהבו אותי אז. 
כמות הגברים שנטפלו אלי לפני וממש בתחילת הבגרות המינית שלי יותר מכפולה מעכשיו. מרתק.

"תכנסי למעלית". אין לי מושג איך לחצתי על כפתור הקומה שלי. אין לי שמץ. אז עוד לא התקינו פה את המערכת המשוכללת שמאפשרת בחירת קומה לפני סגירת הדלת. אני זוכרת שבגד גוף שרוול קצר שיער אסוף בגולגול חצאית ג'ינס. אני זוכרת בזווית העין משקפיים (סבא מנסה מתיחה? אבל לסתום לי את הפה זה מוזר). היו לי מחשבות מוזרות. באמת. חשבתי שאולי הוא שיער שאני בן (אל תשאלו אותי, לא זוכרת. אולי הרצף בין הרגע בו הוא יותר לא יכול היה יותר לתהות לגבי נוכחותו של זין לרגע בו הוא שיחרר אותי). 
זה כנראה היה רגע מאוד חשוב ביצירת האישיות שלי היום. כל הפעמים בהן עברתי דרך אותה דלת באותו מסדרון ליד אותן מדרגות ובתוך אותה מעלית. מכולן, לא זכורה לי אפילו לא אחת בה פחדתי. חששתי. דאגתי. משהו? בבירור יום אחרי הלכתי לבית ספר כי(אילו?) כלום לא קרה. ושוב, בבירור? זה מחוק לגמרי. אולי רק קבור. חוץ מאותן חמש, עשר דקות של אותו היום אני לא יודעת כלום בנושא עד אחרי שנים. יותר מדי מנגנוני הגנה, פועלים בשיא העוצמה מאז ומעולם.

אני חושבת שזה, למרות שזה חייב להיות חלק משמעותי מעיצוב האישיות שלי, לא השפיע עלי בשיט. אם גבר יגש אלי ברחוב ויגיד "היי, דחפתי לך יד לתחתונים לפני עשור" אשאל אותו מה לעזאזל היה הקטע שלו, האם האייקיו שלו נמוך בהרבה מהממוצע (שמעת אותי מדברת באינטרקום. אנשים בבירור ישימו לב אם יקח לי אונס לעלות שתי קומות. ולדחוף יד לתחתונים של ילדות סתם ככה? דפאק?) ונפרד כידידים. אחרי שאלווה אותו לתחנת המשטרה הקרובה ואודיע שייתכן שהם עומדים בפני אדם שמתכנן ברגעים אלו ממש לדחוף ידיים לתחתונים של ילדות קטנות. אני זה בסדר, אבל כנראה הרוב היו מתמודדות עם זה בצורה מוצלחת הרבה פחות.

עשרה לשש. אני כותבת בפלאפון, אגב. המיטה החמימה נורא. אז אשלח את זה למייל ומהמייל לכאן.

ועד כאן לגבי היותי מושכת בצורה יוצאת דופן בילדותי ביחס להיום. 
ובפרק הבא, "רגע, אז אם את באמת בסדר עם זה (ביטוי נגעל של אנשים שמזועזעים מידיים בתחתונים של ילדות קטנות וחושבים על אחותם או הבת שלהם), מה לעזאזל היה צריך לעשות לך כדי שתדפקי עד-כדי-כך?" 
לא באמת. לא יקרה. 
זה הדבר שלא צריך להכתב פה בצורה מפורשת. חיי היום-יום. 

"תגידי אם את רוצה שאפסיק".