ביום שלישי, מעט אחרי שהגעתי לעבודה, בזמן שהתעסקתי עם חשבונית מזורגגת לגמרי (עדיין נשאר בה הפרש של 4 שקלים הזונה 
). שדרן ברדיו אמר ש מוסר שהים התיכון מסוכן לרחצה.
כמעט צחקתי. צחקקתי. חייכתי. גיגלתי קצת, מתוך סקרנות. ההשלמה האוטומטית גרמה לי לצקצק. תוצאות החיפוש לא גרמו לי שום סיפוק שלגמרי היה אמור להיות שם. אולי התבגרתי, אולי סתם הפסיק להיות אכפת. וחבל. באמת באמת חבל.
החלטתי ללכת לראות את אפס ביחסי אנוש, עוד באותו יום. שלחתי לאמא הודעה בוואטסאפ. היא שאלה אם לבד. שאלתי אם היא רוצה גם.
אפס ביחסי אנוש היה ממש טוב. הפרטים הקטנים בו קנו אותי.
לכל שנאתי כלפי דיזינגוף (זה כמו המבוך ההוא מהמיטולוגיה ה...יוונית?, אמרתי לאמא) נוספה גם השנאה כלפי בית הקולנוע שם.
בזמן שחיכינו לאוטובוס חזרה, עיניי עברו על שלט פרסום שהיה תלוי על התחנה. הייתי חייבת לגגל כדי לוודא שאני והשלט מדברים על אותו בנאדם. and we did.
'המ'. חשבתי. 'זה... סוגשל... קריפי?'
ביום רביעי על האוטובוס, קקטוסים גרמו לי לכובד לא נוח באזור החזה. הרגשתי חרא.
כשירדתי מהאוטובוס הראשון, קיבלתי סמס ממאמן שהוא חייב לבטל. כבר כמעט החלטתי לחזור הביתה.
עליתי על האוטובוס השני.
התיישבתי.
אחרי כמה תחנות האוטובוס התחיל להתמלא בצורה מעצבנת.
קמתי. כי אני טיפשה ונחמדה.
העברתי יותר מדי תחנות בעמידה.
האוטובוס התרוקן, קצת.
לשבריר שניה הייתה דילמה של איפה לשבת, ליד החיילת או ליד הבחור.
התיישבתי ליד החיילת.
הסגול הציק לי. העיר, השעה. נכנסתי למייל. התבוננתי בו, התבוננתי בזכוכית ששימשה לי כמראה. באמת שאני גרועה בזה.
שלחתי מייל.
השניות הבאות, של צליל קבלת ההודעה בפלאפון לא שלי...
עכשיו, ז-ה סוריאליסטי.
הייתי רוצה להסביר ליקום עד כמה בדיוק זה מגניב,
אבל אני לא.
הייתי טובה. למדי.
4 ברצף זה נחמד מאוד.
זה עולה בכפולות. קודם יכולתי לעשות 0, אז 2, אז 4. קצת מעניין.
ויש את החופש של לדעת שבחודשיים הקרובים זמן לא צריך להטריד אותי אפילו לא קצת...
הוא בכלל נפלא.
בדרך חזרה, נכנסתי לקניון במטרה ברורה לקנות נעליים.
קניתי נעליים, ואפילו קיבלתי כפכפים מתנה.
זה כיף.
עכשיו יש לי מעט יבלות מהנעליים, אבל זה מתקבל על הדעת.
כל פאקינג דבר עושה לי יבלות. אז כזה... כן.
הנעליים החדשות שלי יפות ונוחות* ולא נורא יקרות.
היום בבוקר התעוררתי לפני השעון המעורר ששמתי. שזה לפני 7. בערך 9 שעות בכיתי מעל/מתחת לשמיכה וישנתי.
אז ישבתי עם שלוקים מעל למגבת מעל לעיניים ויצאתי.
הדבר הכי טוב שם היה הקוקטייל עם הליקר מלון. ועדיין, הוא היה קטן מדי.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
