ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

קודאין גורם לנמנום. הרבה נמנום. נמנום מתמשך של דקות שהתפזרו על כל הימים האחרונים.

אבל אלה לא הלילות שלי, שתמיד כל-כך אהבתי. המעבר בין עייפות לצלילות של ארבע בבוקר. 

פשוט הייתי מעדיפה לישון עכשיו. 

מעולם לא הפסקתי להיות עייפה. 

ואני ממש עייפה.

עייפה מכדי לבכות. אפילו עייפה מכדי להתבכיין כמו שצריך.

אין לי שום חשק לדבר עם בני אדם. 

עברה חצי שנה, ו? 

תפיסת הזמן שלי מעולם לא תיקנה את עצמה. 

שנתיים נראות כמו אתמול ושנה נראת כמו נצח. 

זה אמור לעבוד ככה?

אני נתקלת בכל-כך הרבה גועל ימני ושמאלני וסתם גועלי ששום חמאסניקים בפייסבוק לא מפצים על זה. 

ה-חצאית שלי התחילה ליפול ממני בצורה מטורפת. 

אין לי מושג איך זה קרה.

ברצינות אבל.

לבישה אחת היא לגמרי בסדר, ובלבישה הבאה היא רחבה בערך בעשר מידות. 

הארבע עשרה דקות שעברו מתחילת כתיבת הפוסט הזה מרגישות ארוכות בהרבה. 

שש עשרה. 

גוגל הוא דבר בעייתי כל-כך. 

שבע עשרה. 

אני צריכה להיות בעבודה ב-10. 

אני לא רוצה להיות בעבודה ב-10. 

אין לי חשק להיות בשום מקום, אף פעם. 

מרמור.