אבל היום, בן כמה הוא היה אמור להיות בכלל? 34? 33? 35? 80? נראה לי ש-80. 35.
התחלתי לנמנם ושמתי לב שזה לא הולך להיות טוב, אז התעוררתי ולקחתי פלאפון והסחתי את דעתי.
המשקל לא עבד אתמול, דווקא כשעניין אותי. אני מרגישה שהשמנתי בגלל שבטן נפוחה ממחזור, אבל ככל הנראה רזיתי. לא שזה משנה. בשני המקרים הוא נשאר אותו דבר כמעט.
אני לא שמחה. ואני אמורה להיות, אולי. אולי אני פשוט צריכה פיצה ולהפסיק להשתעל.
ומה עם לכתוב? תכתבי דאמיט. אבל אני לא. שום דבר. לא שיש מה, אבל, הרוב המוחלט פה אלה דברים שאין.
אני גם צריכה יותר חמצן. וויטמינים.
קשה לי עם אנשים שאני פשוט לא סובלת את עצם הקיום שלהם ובכל זאת מחליטים לתקשר איתי. וזו לא תקשורת חיובית. אז זחלתי לחנות אחרי שעשיתי את הטעות של לחשוב שאני יכולה להוריד קרטונים, חושבת שאני מטומטמת ועייפה ומיובשת ובכלל חצי-מתה (אח"כ נשארתי עוד איזה עשרים דקות בעבודה לצבור כוח ללכת את חמש מאות המטרים הביתה), והוא קרא לי לבוא. ברוסית. סרבתי ואמרתי "אין לי כוח", כי אין שום דבר שהוא יכול להיות צריך ממני ו-באמת- אין לי כוח להתעללות חסרת חוש הומור כרגע. הוא הסתכל עלי בצורה לא נחמדה למדי. חברתו גורמת לי לרצות לחשוף את פרצופי האמיתי. אבל הוא בטח מאלה שאומרים "את חמודה כשאת כועסת".
אה, דמעות. מעניין למה בדיוק.
הייתי צריכה באמת לענות אז "לכולנו."
חזאי חדשות 10, ............
אז זה נשאר כשהיה.
אין לי שום בעיה שאשה תחליט שהיא בסדר גמור עם העובדה שיש לה זקן.
יש לי בעיה עם חוסר השמירה על הזקן הנ"ל מסודר.
(למסקנה זו יש קשר ישיר לכך שהיא הייתה לגמרי ולחלוטין כל-כך פאקינג מעצבנת. וגם הילדה שלה. אם אתם לא מעצבנים, אתם רשאים להראות איך שבא לכם.)
בהחלט הייתי יכולה למות מאושר. אז, ואז, ואז, ולגמרי אז.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
