מהר מדי זה הפך לשגרה.
הייתי יוצאת משערי בית הספר ברבע לארבע,
ונעלמת מעבר לפינה לתוך מונית שחיכתה לי.
הנסיעה לקחה בדרך כלל עשרים ושלוש דקות.
אז הייתי נכנסת לתוך הבניין הנוצץ מדי, ועולה לקומה האחרונה.
החולצה שלי הייתה נקרעת ממני אחרי הפסיעה הראשונה לתוך הדירה, כפתוריה ניתקים ממקומם ומתפזרים, ונזרקת על הכסא שעמד משמאל לדלת. לרוב היא נפלה ממנו. לפעמים נשארה שם.
אחרי שישה-שבעה צעדים והרמה מהירה, אני הייתי ישובה על אי השיש במטבח, והחצאית שלי הייתה יורדת ממני אל הרצפה למרגלותיו.
וכשהייתי מתכרבלת בעירום מתחת לשמיכה, מסתכלת על ההשתקפות שלי במראה, מצפה שהיא תצא ותנזף בי, הוא היה קם ויוצא מהחדר. הייתי מחילה לספור שניות.
מעולם לא עברה יותר מדקה עד שהיה חוזר, החולצה שלי תלויה על ידו שחפנה כפתורים.
הוא היה פותח את השידה בצד המיטה שלו, ומוציא משם גליל חוט לבן ומחט. הוא היה מתיישב על קצה המיטה, ומתחיל לתפור את הכפתורים למקומם.
הייתי מפנה את גבי אל השתקפותי, ועוברת להסתכל עליו.
רק רעיון. שבריר רעיון, אפילו. ואני לא מאוד יכולה לכתוב עכשיו.
מדדתי ג'ינס בזמן שאמא פטפטה עם המוכרים.
באיזה כתה היא, שאל הגבר.
היא בת 20, ענתה אמא, מעגלת כמה חודשים.
היא נראת ילדה, הצהיר הגבר.
רואים עליה שהיא ילדה טובה, התערבה המוכרת.
'הילדה הטובה הזאת...', חשבתי לעצמי בחיוך.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
