בדרך חזרה ממכון תפקוד ריאות עם אמא בבית חולים שיבא (שלא להתבלבל עם מכון ריאות, שנמצא במרחק של 10 דקות הליכה מהירה משם), תפסה את עיניי המילה "סגול".
לא סגול כמו בחצי מהחפצים שלי, סגול כמו ב"בית הספר סגול למדעי המוח".
מתחת היה משהו עם אלצהיימר או פרקינסון.
הסגול הזה גרם לי להעצר.
אני מרפרפת שוב בתנאי הקבלה שאין לי, שאין לי אפילו לא קצת, שאני לא מאמינה בסיכוי שלי להשיג. ומילא תנאי קבלה, אבל אני גם חסרת כל אמונה ביכולת שלי ללמוד שם, ובזמן שאני לומדת שם להוציא ציונים מספקים.
והרצון נעשה מעיק יותר.
"מה אם כן הייתי יכולה?"
ולכן ה-150, ה-250 שלי שובר לי את הלב.
אותו החלק של אנגלית שיש בפסיכומטרי. אם הייתי עושה פסיכומטרי, אם הייתי שומרת על ה-150, כמה הייתי צריכה לקבל בשני הפרקים האחרים כדי להגיע ל-7304050 שהייתי צריכה?
מה אם זה סך הכל ציון סביר ביותר בשבילי, והייתי יכולה להוציא גם יותר?
אולי פשוט הייתי יכולה להתחיל ללמוד שם? (ואני לא יכולה להתחיל ללמוד שם, אני לא יכולה להתחייב לשלוש שנים רצופות במקום אחד, אני לא יכולה להתחייב לנוכחות, מה שאני עושה עכשיו חכם והגיוני הרבה יותר, אבל, אולי פשוט הייתי יכולה?)
אבל אני כל-כך חסרת תועלת, הרי. אני שכחתי בצורה מוחלטת איך פותרים משוואות בסיסיות ביותר, למרות שעברו רק 4 או 5 שנים מהפעם האחרונה בה עשיתי את זה.
הבגרויות שלי הן מקרה טראגי שעדיף לא לדבר עליו.
אפילו מנת המשכל המשוערת שלי עצובה. בלתי מספקת.
בעוד חודשיים ושמונה ימים נפתח סמסטר 2017א'.
אני מתחילה אותו במקום שמתאים לי הרבה יותר, לתואר שמתאים לי יותר (אולי?), כשאני תולה את כל הלימודים ביכולת שלי לקבל מלגה. רק צריך ציונים קרובים לשלמות מהיום הראשון שם. אין לי תוכנית גיבוי או משהו. אני חייבת לשמור על ממוצע לא נורמלי בעליל.
אני אוכל לעשות תואר שני במדעי המוח, זה קרוב מספיק. אני אוכל לעשות הרבה דברים.
ובכל זאת, אני נושמת "איזה חרא רעיון עניין הלימודים הזה היה" בחיוך קטן.
בילדותי העבירו יותר מדי זמן בלקרוא לי מחוננת ולא מספיק זמן בלהסביר לי כמה זה רע.
אני לא גאון או עילוי, אני לא קרובה אפילו.
חוסר היכולת שלי לעשות דברים אינסופי ממש.
אני לא טובה במתמטיקה או פיזיקה או כימיה, ואפילו בבגרות בפאקינג ספרות הצלחתי להכשל. לשון היה קרוב. היה קרוב מדי.
KOTATSU.
היכולת לזכור מילים, הרבה מאוד מילים, גם היא חסרת תועלת כשקאנג'י נראה כמו נופ אחד גדול.
אבל 150, לעזאזל.
למה?
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
