שכבתי על המיטה בחלוק מקלחת, מתגלגלת מצד לצד בשעמום ובוהה, בעיקר בעצמי, כשנתקלתי בידיעה שהוא נדקר.
כשרשמתי את שמו בגוגל, ידיעת החדשות הראשונה, שהתפרסמה דקה לפני החיפוש שלי, הכריזה על מותו.
מוות שטותי ומיותר כל-כך לא מתעכל אצלי. ולמרות שמוות שלו ספציפית לא אמור לעורר אצלי יותר רגש מכל שאר אלפי האנשים שמתו היום, עדיין.
השיער שלי שמסודר בצורה מושלמת, באורך שיא שכמעט מגיע לישבן, וההופעה הנחמדה שאראה, מתקבלים אצלי כולם עם מנת ריקנות נדיבה.
נזכרתי רק הרגע שאחרי ההופעה הקודמת בה הייתי, אנק פגש אותי שם, בתקופה בה עוד גר ב...
ב?
יופי :) אני זוכרת שזה היה השלישי באוקטובר, ולא מסוגלת לזכור את הכניסה לדירה.
מחר אסתכל בתשומת לב גדולה יותר על סשה ואחליט אם הוא אכן יפה כפי שהיה נדמה לי לפני שבועיים.
שני אנשים שאני לא מכירה ניגשו אלי הערב.
הראשון, שאל אם הכל בסדר, כי פחות או יותר עמדתי בלי לזוז צמודה לקיר איזה עשרים דקות. הבהרתי שזהו מצבי הטבעי.
השני... אני לא בטוחה.
אני צריכה לדבר עם מישהו, אבל זה ממש יותר מדי לבקש.