ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

שפכתי חצי כוס קולה על המקלדת.

מוכשרת, נכון?

עכשיו מ' ן' ו-BKSP לא באמת עובדים.

אני לא נהנת מזה. בכלל לא.

אני מקלידה עם מקלדת וירטואלית דלוקה, וכשאני מגיעה לאחד הכפתורים האלה אני פשוט משתמשת בה.

לא נוח בכלל.

ואני כועסת מאוד על הרבה אנשים. גם זה לא מעודד במיוחד.

אתמול מישהו כמעט גרם לי לבכות בעזרת מילים בלבד. הודהמתי. הזכיר מאוד מאוד את המריה-ראלף-טמשהו מ"11 דקות". פאולו קואלו גאון. מי שכמעט גרם לי לבכות, פשוט... ואו. [אהמ. אתה הרי יודע שאני לא שיקרתי אפילו לא לרגע, נכון?]

בא לי לצאת. פשוט להיות במקום פתוח עם אנשים שאוהבים. יושבת בבית הרבה יותר מדי...

ים יכול להיות נחמד. או יער כלשהו. או סתם פארק. 

היכולת להתנייד חסרה לי. כל דבר מעבר למרחק מסוים הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אע. שבת. רחובות ריקים, ציפורים מצייצות, הורים שרגע אחד צורחים אחד על השני וברגע השני רוצים להזדיין. FUN. 

טיפה חסרה לי חברה אנושית. גיוון כלשהו. אני נמצאת ליד אותם האנשים שוב ושוב ושוב... נמאס, קצת.

בני אדם שמבינים אותך בצורה כמעט מושלמת זה לא באמת טוב.

הייתי מעדיפה שלא ידעו איך זה.

ושוב, כניסות מפייסבוק.

אני סקרנית, לעזאזל, סקרנית מדי :<

הרגע בו יודעים בוודאות שמצפה לך חתיכת עינוי המצאת שקרים. 

אילו רק לא הייתי פוחדת לפגוע...

להוולד 5 וחצי שנים אחריו, בגלל סטוץ' אקראי שאמא שלו אחראית עליו. מעולם לא לראות את אבי הביולוגי, כמוהו.

לגדול לידו, לתת לו לזכור את חיי במקומי.

להעריץ אותו, להשתמש בו כמודל לחיקוי. בתור ילדה בת 4 לומר שאני רוצה שאחי הגדול יהיה בעלי.

וכשהוא יגיע לתחילת גיל ההתבגרות ויתרחק ממני לא לוותר על להיות איתו. לא לדעת מה עובר עליו, אבל לא לוותר.

וכשהוא ישאר בבית חודשים ברצף ואהיה בת 12 לא לנסות לשנות את דעתו.
וברגע בו אגלה את האמת לסתור לו הכי חזק שאוכל. יותר חזק מבמציאות הנוכחית.

ולהמשיך לחיות, עד שאתחיל להתבגר.

והוא ישתנה ויסתכל עלי.

וישים לב שאני מזכירה לו משהו.

ויבין שאני מזכירה לו את עצמו.

והוא לא יוכל להעלם או לברוח.

אוכל לשמור אותו לעצמי. להשאיר אותו שלי. לנצח.

והחיים שלו יחזרו על עצמם דרכי.

והוא ישנא את זה, קצת.

וישועשע מזה מאוד.

ולא יצליח למנוע ממני לחזור על הטעויות שלו.

והוא ימשך אלי, ואני אליו, ולא יהיה לנו אכפת.

והוא לא ירצה להעלם או לברוח. 

ולא אדאג שיכול להמאס לו יום אחד.

גם לא אחשוב שזאת הזיה.

אוכל להיות איתו. תמיד. וזה יספיק.

ואז אוכל כל יום להצמד לריח שלו, בצורה אובססיבית מעט.

ולא אפסיק עם לנסות לקחת לו את הסיגריה רגע אחרי שהוא מסיים לעשן כדי לבדוק מה יקרה אם.

וזה לא יעשה לי דה ז'ה וו למציאות הנוכחית, כי-היא-לא-תהיה-קיימת. ולא אזכור את מה שקרה בפעם הראשונה בה ניסיתי לעשות את זה, כי זה לא יקרה. ז-ה יכול להיות נפלא.

במיוחד כשמצב הרוח משתנה כל כמה שניות.

וכשבודקים לרגע עד כמה לאנשים אכפת ממך, ומגלים שמאוד.

~
"אבל אז הגעתי למסקנה שאנחנו כן. אין דרך אחרת להגדיר את זה."
-"לי יש - זונות.
לא בקטע רע.
פשוט עובדתי כזה."

~

"זה נורא אירוני כשאת נותנת את כל הטיעונים שלי ללמה אסור לך להיתקרב אליו רק בהקשר הלא נכון שלהם"

~

אה, רגע, הנושא החם הוא תמכרויות. 

זה קל.

 ;קודם כל, אני מפתחת תלות מלאה באנשים מהר מדי. כמה שעות עם בן אדם ואני לא אעזוב אותו לשארית חייו. ולרוב זה הרבה יותר גרוע מלהיות מאוהבת. 

  ; דבר שני, אני לא יכולה להעביר יותר מכמה ימים בלי לפגוע בעצמי. גם אם אין לי שום סיבה הגיונית לעשות את זה.

   ;אני גם זקוקה לסוכר כדי לשרוד.

   ;בזמן האחרון גם מגע הפך למשהו שאני לא יכולה בלעדיו.

   ;אה. המכשירים הטכנולוגיים האלה כמובן. מחשבים, פלאפון... נחמד שזה יעיל והכל, אבל להתחיל להרגיש חוסר נוחות מוגזמת אם יוצאים מהבית בלי הפלאפון זה מעצבן.

  ;ספרים, לפעמים, כשפשוט אי אפשר להניח אותם.

  ;אבל אני לא שותה בצורה אובססיבית או מעשנת. מה שמוזר. מוזר מאוד. כנראה יום אחד ימאס לי ואתמכר לסמים.

  ;יש את ההתמכרויות הזמניות האלה למשחקי מחשב למיניהם, שעוברות בלי שום הסבר.

  ;גם יש אנשים שטוענים שאני נימפומנית. אבל זה לא נכון.

ויש עוד דברים קטנים. אני בטוחה שיש כאלה. אבל אני לא מצליחה לחשוב עליהם. מה שממש מוזר זה שאין לי הפרעות אכילה. לפחות אני חושבת שאין לי כאלה.

~

אני חייבת לציין שאני עדיין מתעבת בלוגים כ"כ.

אבל גם הם שונאים אותי אז זה בסדר D:

יש דברים שהייתי מעדיפה לא לגלות על אנשים שקרובים עלי.

אבל לאאאא, בשביל זה יש בלוגים >> 

עדיין פחות גרוע מפייסבוק.

~

ניצחתי. לנצח בהתערבויות זה נחמד כ"כ. במיוחד בנסיבות מסוימות.
~

יש באינטרנט אתרים שבהם כתוב מה רמת הסיכון ממנת יתר של כדורים מסוג מסוים.
FUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUUU.  

~

"וטיפול פסיכולוגי זה חסר תקווה, אגרום לפסיכולוג להתאבד ^^"

-"וזה לא יעשה אותך מאושרת? XD"

~

הטענה שאני היצור הכי פחות פוטוגני ביקום כבר לא נכונה :(

מצלמות 3>

~

ממש עצוב שלעולם לא אוכל לדבר בצורה נורמלית. פשוט מקרה חסר תקווה.

~

אין לי סרעפת. אני בכל זאת יכולה לרוץ. אבל אחרי זה לא יכולה לנשום. אבל זה לא נורא כ"כ.

~

אני ממש אוהבת את האנשים האלה שלא מכירים אותי, שהקשר שלי אליהם אפסי לחלוטין, והם בכל זאת עוזרים לי. זה כל כך חמוד מצידם.

~

יש לי גוף. אני לא פוחדת להשתמש בו. אבל הוא זמני כל כך, לעזאזל. היעילות שלו תקטן בהדרגה. ואז?

i can't see my expiration date

~

חייבת ללמוד לתפור ולהשיג מצלמת וידיאו טובה. זה יהיה כל כך פאקינג גאוני. אני ממש נחושה לגבי זה. יהיה קצת מסובך, אבל כל כך שווה כל רגע.

~

אני חושבת שהייתי ביישנית פעם. אני די בטוחה שהייתי ביישנית פעם. 

~

אולי אני לא עד כדי כך שקופה. אולי אני שקופה רק איתו. אני לא חושבת שאפשר להגיד על מישהי שקופה כמוני שהיא אפאטית כשהיא חושבת על כל כך הרבה דברים בו זמנית. יש כאן כשל לוגי מסוים.

~

אולי בית ספר זה לא חסר תקווה אחרי הכל. הם ממש מחבבים אותי. 

~

גם בלי קשר לבצפר. כולם ממש מחבבים אותי.
~
.giggle