לא הייתי בבית. אמא שלי רק רצתה להכנס לאתר אחד שהיא אוהבת.
היא לחצה על החלון של השיחה הפתוחה.
תוכן השיחה תפס את תשומת לבה בצורה בלתי נמנעת.
כמובן שהיא לא הייתה יכולה פשוט ללחוץ על האיקס הלבן הקטן.
אז היא קראה.
קראה, במילים מפורשות כמעט, את מה שהסתרתי ממנה בנחישות גבוהה מדי.
הדבר היחיד, באמת היחיד, שלא הייתי מספרת לה לעולם. לטובתה, לעזאזל.
אני מבינה מה היא עברה ועד כמה היא אוהבת אותו טוב מאוד, ואני יודעת טוב לא פחות שזה לא כל כך גרוע.
אז שתקתי. והמשכתי לשתוק. ושתקתי יותר, כי אם הייתי מדברת זה היה הורס הכל.
וזה אולי דפק קצת את המוח שלי אבל זה היה באמת באמת בסדר.
אבל הייתה שיחת מסן שנשארה פתוחה במחשב שלי.
ועכשיו, כשהיא תחזור הביתה ותנסה לדבר איתי, אענה "מי הוא? את בטוחה שדיברתי איתו במסן? אני לא מכירה אף אחד כזה. את בטח דמיינת. אני לא יודעת על מה את מדברת. מעולם לא כתבתי דברים כאלה".
[וכן, לסתום את האוזניים ולהתכווץ ולשתוק זאת התנהגות לגיטימית, אמא. התנהגות לגיטימית לגמרי בשבילי.]
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
מחבק את אמא. "את הנכדה שלי".
-"אני הבת שלך. הנכדה שלך שם."
אלכוהול.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"תגידי, אני אוהב אותך?"
-"כן"
"ואת אוהבת אותי?"
-"לא"
*למישהי אחרת*"רואה? אמרתי לך."
מישהי אחרת בהלם, כי זה לא מצב רגיל במיוחד.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
*למישהו אחר*"הנה, תסתכל. תגידי, אני אוהב אותך?"
-"כן"
"ואת אוהבת אותו?"
-"כן"
"ואת אוהבת אותה?"
-"כן"
"ואת אוהבת אותי?"
-"לא. ...
תגידו, זה נהיה משחק בואו נבדוק עד כמה אני ישירה או משהו?!"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
יש לי שליטה עצמית מדהימה. אני הקשבתי כל כך הרבה זמן לאדם העלוב וחסר האייקיו הזה שהתנשא מעלי והייתי נחמדה מאוד.
"איך הוא יודע?"
-"לא ממני. הוא אמר לה והיא אמרה לו."
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
להקשיב לאמת זה כואב. להקשיב לאמת על אנשים שאוהבים כל-כך זה כואב מאוד.
אז לקחתי את הפלאפון שלה והדלקתי רשמקול.
והיא שמה לב, ואמרה "זה הפלאפון שלי." ועניתי לה שאני יודעת. ועברתי לצד השני של השולחן והראתי לה את זה שהוא על רשמקול, וחייכתי אליה.
יכול להיות שהיא תצטרך את זה בעתיד, כשהוא ישכח שהוא אמר את הדברים שהוא אמר.
אלכוהול.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
בשלב מסוים היום אני כמעט איבדתי כל קשר עם המציאות. אני ידעתי שהיא קיימת. ניסיתי להקשיב לאנשים מסביבי ולהתרכז.
אבל המוח שלי סרב לעשות את זה, ורק בהיתי. מדהים מה שרמות מסוימות של לחץ יכולות לעשות.
"היא מדאיגה ומבלבלת. אני באמת האדם האחרון שתומך באשפוזים, אבל אם לא נראה תוצאות לא תהיה ברירה..."
~~~~~~~~~
...
...
...
"אין לי מושג מה יש לה"
~~~~~~~~~
אסור להגיד לידי "הריון". אתחיל למות מצחוק.
~~~~~~~~~
בק 3>>>>>>> גורם לי להתגעגע לנאנא. אני רוצה נאנא :<
~~~~~~~~~
הרגעים האלה בהם אני מתחילה לפחד, ורועדת, וכואב לי להזיז שרירים, והמוח שלי לא מתפקד, ולא קיים שום דבר מעבר לפחד.
יותר מדי מהם.
אני מתחילה להתרגל.
~~~~~~~~~
אני רציתי לכתוב כאן בערך כל יום. אבל בין רצון לעשיה יש פער גדול מדי.
~~~~~~~~~
ואז אני נועלת את הנעל, ומסתכלת במראה, ומתיישבת, ומורידה אותה, והופכת אותה להסתכל על המחיר. ואומרת "הו, לעזאזל עם הכל, אני אחזור לחיות ולא צריך טיפול והכל יהיה בסדר, אני רוצה את הנעליים." [כשעה אחרי בזמן נסיעה שגרתית לגמרי באוטובוס שגרתי לחלוטין הרגשתי כאילו הרגו אותי. היה מדהים.]
~~~~~~~~~
לשחק עם מזרקים זה כיף. מאודמאוד כיף.
~~~~~~~~~
ובסופו של דבר, אני קטנה וחמודה מכדי להכאיב לי.
ללא ספק, הקללה הכי אכזרית שאפשר לחשוב עליה.
כי כולם אוהבים אותי. יותר מדי.
ועדיין, כשאני באמת צריכה מישהו, אני יכולה להתחנן כמה שאני רוצה, אהיה לבד בכל מקרה.
~~~~~~~~~
אוטובוס. פחות רגיל, פחות שגרתי, אבל עדיין נסעתי בו כבר כמה פעמים באותן הנסיבות בדיוק. נכנסת. זורקת רב-קו על המכשיר המוזר. לוקחת את הכרטיס. הולכת לסוף האוטובוס ומתיישבת ליד מישהו שמעניין אותי יותר מדי. מסתכלת עליו לרגע ומסיטה מבט. יושבת. שמה לב שהוא מסתכל על הרגל שלי. עוקבת אחרי המבט שלו. מגיעה לאזור קצת מעל הברך, שחשוף בין המעיל לגרב. לעזאזל. הגרב שוב החליקה קצת למטה. מושכת אותה הכי גבוה שאני יכולה. מספיק טוב.
[האדם המעניין עדיין מעניין. זה קצת מעצבן כשמישהו מעניין אותי כל כך בלי שום סיבה מיוחדת.]
~~~~~~~~~
"שלום, זאת אלה, תוכלי לבוא היום בארבע במקום בשלוש? טוב, תודה". אוקיי. עוד כמה שעות לנוח.
~~~~~~~~~
זה באמת פשוט נגמר? והפעם בצורה סופית לגמרי? אבל... טיפשה, כמובן שזה לא
~~~~~~~~~
לחכות 3 ימים. לחכות 3 ימים. לחכות-3-ימים. ואז אנסה. ואני באמת עלובה אם אני מאמינה שיש תקווה.
אז ישבתי והשתעממתי. והיא ישבה מולי, נראתה קצת כמו מלאך מוות, וגם השתעממה.
סיימנו שני דיונים קצרים על משמעות החיים ונטישה והרגשות שלי וכו'.
ובהיתי בקלסר הירוק שמודבקת עליו תווית "אובדנות -בני נוער" ותהיתי מה לעזאזל נמצא בו.
אז היא הציעה לשחק במשחק, או לצייר משהו.
והערתי שאני לא יודעת לצייר.
והיא אמרה שזה בסדר. אז היא הביאה דף ושני עטים, ואמרה לי לבחור עט. אז לקחתי אחד אקראי.
היא חילקה את הדף ל-4 משבצות, ואמרה לי להתחיל ציור במשבצת אחת ושהיא אח"כ תמשיך אותו, ואח"כ הפוך.
אז ציירתי חתול ועץ ופרח ועננים ושביל. והיא ציירה אדם שהולך על השביל.
והיא התחילה לצייר, ופשוט עשתה קו קצת מעוכל. והתעצבנתי, כי אסור לנסות לעשות עלי ניסויים פסיכולוגיים ללא רשות. אז השלמתי את הקו לסוג של אגם, וציירתי סוג של גשר, והוספתי סוג של ברבור וכמה מהדברים הירוקים האלה שצפים על המים.
אז הייתי צריכה להתחיל עוד ציור.
וציירתי סוג של מצולע לא סימטרי, ומתחת לקצה שלו ציירתי טיפה.
ואז חייכתי בזדוניות והעברתי לה את הדף.
וחיכיתי בזמן שחשבתי שהיא בטח תעשה אדם שמשקה פרחים.
וזה אכן מה שהיא עשתה, ואז התחילה ציור עם ריבוע.
השלמתי את הריבוע לעפיפון וציירתי שמש. היא ביקשה לתת שמות לציורים שהתחלתי.
הסתכלתי על הציור עם החתול.
"חתול עצום מתכנן לתקוף בן אדם."
הסתכלתי על הציור השני.
זה נראה כאילו האדם שהיא ציירה לובש מסכה שחורה ומחזיק גרזן שמטפטף ממנו דם והפרח ביד השניה שלו נראה כל כך תמים וחמוד והוא נראה כל כך מאושר אחרי שרצח באכזריות משפחה ו~
"הבריחה."
-"הבריחה? למה?"
"ככה."
איכס, פסיכולוגיות...
[אבל אני בכל זאת מחבבת אותה. יחסית לאחרות שיצא לי לפגוש במהלך חיי היא כמעט בסדר.]
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
