הכל שקט מדי. ומת מדי.
ואין חשק לעשות כלום.
וההורים בבית כל היום, מה שנותן להם הרבה יותר הזדמנויות לצרוח אחד על השני.
כמו כן, בשבת הזמן עובר בצורה שגויה. משעמם לי בכל רגע נתון, ואז בערב אני קולטת שעוד כמה שעות יש בית ספר.
ויותר קשה לחכות בסבלנות שהוא (הוא = הגרסה האנושית של קיוביי. פשוט~ הגרסה האנושית של קיוביי [\人◕ ‿‿ ◕人/] ) יזכר שהוא אמר שנפגש במוצ"ש ואז יודיע שהוא לא יכול מכל סיבה שהיא.
שבת זה פשוט לא יום טוב לעשות בו דברים.
מהרגע בו קמתי לא עשיתי אפילו לא משהו מועיל אחד.
ולנקות את שידת האיפור לא נחשב, כי עכשיו יש עשרות פריטים קטנים שהיו מונחים עליה דחוסים במקומות אקראיים.
ושיעורי בית במתמטיקה זה משהו שהייתי שמחה לעשות, אבל אני מסתכלת ימינה על שולחן הכתיבה (ליתר דיוק, על ערמות של ספרים ומחברות ודפים וחוטי חשמל וכו' שמונחים עליו, כי את השולחן עצמו אני לא רואה) ומבינה שאצטרך לסדר את זה כדי שיהיה לי מקום לכתוב בו, ואז משנה את דעתי.
הייתי הולכת להתקלח, אבל אז ממש לא יהיה לי חשק לסדר את החדר כי הכל בו מלא אבק.
זאת לולאה אינסופית של עצלנות.
ימי שישי נחמדים הרבה יותר בדר"כ, אבל הם עוברים מהר מדי.
אבל בכל זאת, יש משהו נחמד בשבת.
לא בטוחה מה.
אולי הזכרונות מימי השבת שהיו הרבה יותר נחמדים כשהייתי קטנה יותר.
אבל כנראה הריח של האוכל.
או היכולת ללכת יחפה בלי שהרגליים שלי יהיו מלאות בפרווה אחרי כמה צעדים.
אוכל זה טוב.
STDים זה לא טוב.
למעשה, די רציתי לכתוב קטע שקשור לנושא 'ההורים שלנו ואנחנו', אבל זה לא יצא טוב מספיק אם אנסה.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
