סוף סוף קצת שקט.
נכון ששקט זה עניין יחסי מאוד, כי הגרסה של מרלין מנסון ל-This Is Halloween לא שקטה במיוחד, אבלל...
לאחרונה, אני נורא בעד לרצוח את כל העולם ואשתו.
אני חייבת להפסיק להיות עצבנית כל-כך.
אבל זה נורא קשה, כשכולם עושים כל שביכולתם כדי לעצבן אותי.
אני משתוקקת למעט שליטה.
זאת תרופה מופלאה, באמת.
רק לעמוד פנים מול פנים מול מישהו שאת לא מכירה, שגילו כפול מגילך...
ממממממממ. לשחק זה נפלא כל-כך. אני מתגעגעת לזה.
להעמיד פנים שהם יכולים לשלוט בי...
אוף נו, מה אעשה כשאאבד את הכוח שיש לי על גברים? זה יהיה מדכא להפליא.
גם, אני חייבת להפסיק להתפנגרל.
זה לא בריא.
אז מה אם כל פעם כשהוא מתמרמר על משהו זה גורם לי לרצות לתת לו סוכריה.
זה שאני כותבת עכשיו רק כשמצב רוח שלי סביר פלוס מראה תמונת מצב לא מדויקת להחריד.
למעשה, העולם חרא פי כמה יותר ממקודם.
לגור בבית הזה נעשה בלתי נסבל לחלוטין.
"כשאהיה בת 18" מתחיל להרגיש כמו שקר, כי אני פאקינג פחדנית.
ולשתוק. לשתוק לשתוק לשתוק.
להמשיך לשתוק בכל מחיר.
אני צריכה לכתוב את הכל בצורה מסודרת ולפרסם בצורה אנונימית. לגמרי.
אבל להפסיק לשתוק
זה כל כך הרבה נזק
וכל כך מעט תועלת...
הרי כשאהיה בת 18, אוכל גם לברוח. ולברוח זה נפלא. לברוח זה פתרון מושלם.
הפתרון הכי טוב לבעיה הוא לא להתמודד איתה.
לגמרי.
מי צריך צדק כשיש אטמי אוזניים? D:
הו, אני דפוקה.
אני צריכה לפרסם מודעת דרושים לחברות.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
