לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות


You're curious and smart and bored, and all you see is the choice between working hard and slacking off


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2012    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 




הוסף מסר

11/2012

קטינה ויסודות האהבה בעולם המודרני.


פעם, הייתי בכתה ב'.


הייתי תלמידה מצטיינת בצורה יוצאת דופן, שקטה וביישנית בצורה יוצאת דופן יותר, ובעלת התנהגות מושלמת להפליא.


בצורה טבעית, את כל התלמידים הבעייתיים הושיבו לידי. כי ככה זה.


יום אחד, עבר לכיתתנו תלמיד חדש.


והוא היה בעייתי מאוד. בעייתי מאוד-מאוד.


הושיבו אותו לידי, כמובן.


באזור שבועות, התלמיד הנ"ל אמר לי שהוא רוצה להגיד לי משהו.


וכך, בהפסקה הגדולה, על מדרגות הברזל הכחולות, הוא אמר לי שהוא אוהב אותי ורוצה שאהיה חברה שלו.


אני, בצורה איטואיטיבית לחלוטין, אמרתי לו שאחשוב על זה. ואחזיר לו תשובה עוד שלושה ימים. 


ובכן, המצב עצמו שעשע אותי עד מאוד.


ברור שלא הייתי חכמה מספיק כדי לחשוב "ביץ', את בכתה ב', עזבי את זה ולכי לאכול גלידה". 


אבל זה עדיין שעשע אותי שמישהו שלא מכיר אותי כמעט טוען שהוא אוהב אותי. 


גם אהבתי נורא את העובדה שהיינו, שנינו, דמויות סטראוטיפיות הפוכות שנעשו מליוני סרטים על אהבתם. 


במקרה רגיל זה היה אמור להגמר שם.


אני לא זוכרת אם עניתי לו אי פעם, או מה עניתי.


אבל איכשהו, את כתה ג' העברתי בלברוח ממנו. [ליטרלי.]


אני הייתי עסוקה בלהכריז לחברותי שאני שונאת אותו, הוא היה עסוק בלרדוף אחרי.


זכור לי במיוחד קטע בו "הלכנו מכות" בחצר בית הספר, אחרי עוד מרדף חסר פואנטה.


הוא העיר לי שאני צריכה לנסות להשאר על שתי הרגליים כמה שיותר, כי אם אני על רגל אחת יותר קל להפיל אותי.


אני הקשבתי לעצתו, והפסקתי לעמוד על רגל אחת חצי מהזמן. 


מורה אחת ניגשה להפריד בינינו. 


עצרנו מיד. התחלתי להגיד "אה, אנחנו לא..." 


היא אמרה להפסיק והלכה לעסוק בענייניה.


עצוב קצת שאין לי מושג למה בעצם הוא רדף אחרי, או למה ברחתי ממנו. אבל זה לא כל-כך משנה.


אחרי כתה ג' עברתי לבית ספר אחר, אז זה ללא ספק היה אמור להסתיים לתמיד.


אבל... זה גם לא נגמר שם.


השטויות איתו נמשכו חמש שנים רצופות.


וכאן זה באמת מרתק - 


האם ילד בכתה ב' יכול להתאהב, ולהמשיך לרדוף אחרי אותה הילדה גם כשהוא בכתה ז'?


היו אינספור תקריות משעשעות יותר או פחות איתו.


לפעמים זה גם הגיע למצבים בהם טיילתי איתו יד ביד באזור בית הספר, בלי שום סיבה.


עקשנות משתלמת בקטע הזה. מאוד.


שאר הזמן תכננתי תוכניות זדוניות איך לפגוע בו כל-כך שהוא יפסיק להרגיש כל סוג של חיבה אלי.


וכששיחקנו נשיקה-סטירה במסיבת ההפתעה לכבוד בת המצווה שלי [שהייתה מורכבת מהבית של החברה הכי טובה שלי, בערך 3-4 חברות, וממנו. הוא היה שם כי הוא היה סטוקר שלי וידיד של אחת הבנות. ואיכשהו הוא תמיד היה באזור. AS SIMPLE AS THAT.], והגיע הרגע הנפלא בו אני יכולה לסטור לו הכי חזק שאני יכולה.


כשזה קרה, הנפתי את היד, והיא נעצרה לפני שפגעתי בו. הסטירה הייתה חלשה כל-כך שאפשר היה לחשוב שזה משהו אחר לגמרי.


לא, לא שנאתי אותו...


ד"א, אני עדיין לא יכולה להרביץ לאנשים מסוימים. זה בולט במיוחד עכשיו. עצוב כמעט. אני פשוט לא יכולה להכאיב לו. 


 


הקטע הנ"ל נגמר בסופו של דבר, כמובן. נחמד לחשוב עליו לפעמים, בתור משהו מגוחך מלודרמטי ומשעשע להפליא. 


בערך מאמצע החטיבה לא הייתי בשום קשר איתו.


שיעור מס' 1 - 


לא משנה כמה נצחיים דברים נראים, הם לא יכולים להיות כאלה. 


 

נכתב על ידי underage , 29/11/2012 13:49  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של underage ב-29/11/2012 16:06
 



הקטינה וישראל.


אין לי מושג למה, ומי שטף לי את המוח, אבל יש לי חיבה מסוימת כלפי המקום הזה.

זה די מקסים.

הוא קטן נורא, קריפי נורא, חצי עולם רוצה לרצוח אותו, ואיכשהו הוא עדיין קיים.

יש משהו נחמד בכל העניין הציוני הזה.

 

ונכון שמערכת החוקים פה מטומטמת, קיום נורמלי בלתי אפשרי כמעט עם המחירים האלה, מערכת החינוך בזבל, רוב האנשים לא יודעים נימוס מה הוא, לא מייבאים לכאן כלום ובכלל, די חרא כאן, אבל הייתי בטוחה למדי שאשאר כאן עוד הרבה זמן.

ואז הגיעו יהוה והבחירות.

מצד אחד - גיליתי שאנשים הרבה, הרבה, הרבה יותר מטומטמים ממה ששיערתי שהם.

וכשהסתכלתי על הילדות בנות ה-12 שגדלות כאן ומקללות כאחרון הערסים, הבנתי שאני פוחדת ממש ממה שיקרה עוד דור או שניים.

ומהצד שני, בפעם הראשונה בחיי, גיליתי מי בכלל מתפעל את כל המקום הזה.

ובכן, שיט. we are fucked.

 

עכשיו, כשברור לי לחלוטין שכל הרעיון של להפריד את הדת מהמדינה וליצור משהו נורמלי יותר ודתי פחות פשוט בלתי אפשרי, קיוויתי לפחות שיהיו כמה אנשים הגונים שם שלפחות... לא יודעת... יהיו פחות זונות, נו.

ואז הגיע עמוד ענן, עשיתי פייספאלם, והמשכתי לקוות.

ואז הגיע פייגלין, עשיתי פייספאלם, והבנתי שהמקום הזה חסר תקווה.

עוד שנתיים-שלוש לא אוכל לעבור עם גופיה ליד בתי כנסת. שזה פאקינג בעייתי, אם מתחשבים בכך שתוקעים אותם בכלללמקוווווםםםםם.

לממן שכירות [כי לקנות דירה זו בדיחה נחמדה מאוד לאדם הממוצע] יהיה בלתי אפשרי למדי.

וללמוד משהו... מממ... כל העניין של להיות סטודנט ולא למות באמצע לא אמין במיוחד.

 

אז, ישראל.

אני צריכה להסתלק ממנה.

 

נכתב על ידי underage , 27/11/2012 11:35  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של underage ב-28/11/2012 19:55
 



כל העניין הזה של לתפקד


חורף לא עושה לי טוב.

כלומר, אני נהנת מהגשם והכל, אבל הגוף שלי...

בע.

עם כמה שזה מגוחך, אני צריכה להוריד 3-4 קילו.

או לחילופין, לבדוק מה לעזאזל קרה לגוף שלי.

הוא התקלקל.

הייתי היום אצל הרופאה, כדי לבדוק מה לעזאזל כואב לי במקום אחד.

הבעיה היא, שאם עושים POKE בכל מקום שהוא באזור הבטן שלי, זה כואב.

זה מטומטם... 

אני נורא רוצה גוף נורמלי. אחד שיכול לתפקד וכו'.

ורצוי בלי רגישות ללקטוז. ועם אמייל. אמייל זה חשוב.

לצחצח שיניים בבוקר בחורף ואז לשטוף את הפה ואז למות מכאבים כי הקור חודר לעצבים זה לא מגניב.

אני יכולה להמשיך לרצות...

 

לפני שלושה שבועות, חשבתי לי.

"אוי נו, לשבת ולענות לטלפונים כל היום ועוד לקבל על זה כסף?! קטן עלי."

חא. חא. חא.

שמישהו יחזור בזמן וירה בי.

אני לא בנויה לזה. אני פשוט לא בנויה לזה.

זה בלתי אפשרי.

הציבור הזה מטומטם מכדי לשרת אותו.

והתוכנה שם עובדת נורא וזה לא נוח.

וכל הריצות האלה...

לעזאזל, למההההההההה ;;

 

מתמטיקה זה אישיו מדהים.

שלוש יחידות זאת בדיחה.

אבל ללכת לשיעורי מתמטיקה זה בלתי אפשרי.

אנשים מעצבנים אותי.

מצד שני, יש לי פה איזה מליון דפים, אני יכולה הרי פשוט לעשות אותם.

רק שאני לא עושה את זה.

וויהי.

 

אבל סה"כ...

לא.

עדיין חרא.

 

אני אוהבת דתלש"ים טריים.

הם תמימים ומקסימים נורא.

 

אני נעשת ממש בודדה. אני רוצה לברוח...

 

אחי הגדול הביא לאמא שלי מתנה סכין חד.

ממש חד.

מ-מ-ש חד.

GOOD JOB NIICHAN!

 

להבחן או לא להבחן

זו השאלה.

אבל ברצינות, זאת חתיכת שאלה.

מצד אחד - אנשיםםםםםםםםם 3> 

מצד שני... זמן. אין לי. גם לא אנרגיה.

גם לא יכולת להתחייב להיות זמינה עוד שנה.

למרות ש...

אנשיםםםםםםםםםם 3>

 

די נו.

אני רוצה אוכל.

 

נכתב על ידי underage , 26/11/2012 00:16  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של underage ב-26/11/2012 21:58
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  underage




23,283
הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לunderage אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על underage ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)