ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

יש למכונית הזאת נטיה לחנות בחניה הזאת הרבה מאוד. 

מעניין אם זו חניה שמורה לאחד העובדים. או חניה לא שמורה לאחד העובדים. 

שמתי לב אליה עוד בפעם הראשונה בה הורדתי קרטונים ריקים. 

היא באותו הצבע כמו. 

הייתי כל-כך הרבה יותר טובה. 

היה לי כל-כך הרבה יותר טוב. 

החודשים בהם הייתי מאושרת חסרים מציר הזמן שלי, משום-מה.

רק לפעמים. 

להרוג אנשים זה לא נעים, אל תעשו את זה. 

בשטרות קטנים, לא מסומנים... חייכתי.  

אבל ארבעת אלפים זה הרבה יותר ממליון. 

לרגע זה כאב מאוד. מעטפות. 

יש לי אופי נוראי. 

נ.ב.

מישהו הגיע לבלוג הזה אחרי שחיפש "קטן ודק". אני תוהה מה קטן ודק. 

BPM.
דברים שידעתי והייתי גרועה בהם אבל לא יותר גרועה מ-

יער פטריות.

אלוהים, איך הגעתי לזה בכלל?

מה היה אז?

יש הליך חשיבה הגיוני מאוד, מבחינתי לפחות, מאחורי שתי המילים האלה.

חברים.

זה נחמד, לא?

כשיש אנשים כאלה.

האצבעות שלי זוכרות יותר טוב ממני. 

ריק פה. אולי אפילו לא ריק, פשוט מת. 

ובכלל. 

וכותרות עיתונים שראיתי בפייסבוק לפני שהמשכתי לישון לא עשו אותי שמחה יותר. 

"אתה רואה?"

הייתי כותבת, אבל.

כאילו שיש לי כוח. 

העיניים שלי מרגישות כאילו בכיתי שעות, למרות שלא. 

עבודה עכשיו היא פשוט סתם. להעמיד פנים שאני עושה דברים כשאני כל-כך מיותרת זה הרבה יותר מעייף. 

נורא מתחשק לי לאכול ארטיקים לאחרונה. 

קצת התייאשתי. או הרבה התייאשתי. אחד מהם. 

כואב לי התחת, שככל הנראה מלא בסימנים כחולים.

כפי שמישהו כתב פעם: 

"מה אתה חושב שעשית?"

dat slap though. lol.