מתקשרת, כי זה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות, הוא לא עונה.
עוד כמה מילים, העולם מטשטש.
סמסים, ולא זה לא מעניין אותי למה לא ענית כי אני חייבת לך את חיי ושום דבר לא ישנה את זה.
עוד כמה מילים, לא יכולתי לשבת וזלגתי לרצפה.
תמונה. תודה באמת.
שכבתי, בכיתי, רעדתי מקור, לא באמת נשמתי, הקלדתי סמסים כי עכשיו הוא היחיד שיכול ושנאתי יותר מדי.
כמה מילים. צחקתי. אם הבן זונה הזה היה יודע מה הוא עושה לי עכשיו...
וכן, אני יודעת ששברת אותי עם ה"רחוק... כן... מצטער..." כי זאת הייתה אחת הפעמים בהן אני לא שמתי זין על שום דבר מעבר ללהתלות, רק שלא העזתי לציין שלא אכפת לי. כי אני חייבת לך את חיי ושום דבר לא ישנה את זה.
אז בחרתי בצורה סופית. באפשרות עם הדם, כי ככה.
עשיתי את מה שאני תמיד עושה, כי נרגעתי, רק עם ידיים קצת רועדות.
ואז שועשעתי.
ואז בא ההיי.
מאניה? זאת מילה שיכולה להתאים, נראה לי.
אז עשיתי את השטויות חסרות המחשבה שלי, שהן באמת שטויות, מילים, אבל להתנהג מחוץ לדמות זה...
-"זה היה אמור?" "לא."
דאון.
דאוןדאוןדאוןדאוןדאוןדאון.
זלגתי למיטה.
סמס שידעתי שהוא לא יענה עליו, כנראה אף פעם.
קראתי כמה סיפורים טובים מדי מתוך "עשן ומראות". הבנתי שאני עייפה מכדי להמשיך לקרוא.
הסתכלתי על הפלאפון. ברור שהסוללה עומדת להתרוקן. מה שלא ברור הוא שארבע בבוקר.
אז זלגתי חזרה למחשב.
בחשש מסוים הקלדתי התחלות של כתובות מוכרות כל-כך.
נרגעתי, קצת.
בכל מקרה, לחיצה, לחיצה, מידע.
קוראת.
קוראתקוראתקוראתקוראתקוראת.
מפסיקה לחיות, מתמלאת בשנאה עצמית, קוראת.
שוכחת הכל, קוראת.
וממשיכה לקרוא.
וככה, הסוד הכי גדול של אלוהים, לפחות בשבילי, נחשף.
"נזכרתי עכשיו למה אני אוהבת אותך."
לא, זה כמעט שקר, זה פשוט "הבנתי עכשיו למה אני מאוהבת בך כל כך הרבה זמן."
מנסה לחייג מספר.
לא "הלקוח אינו זמין כעת". הפלאפון לא כבוי.
אבל כמובן שאף אחד לא יענה. מנסה לחייג עוד מספר.
לעזאזל.
לא, אסור לך לישון, אני הרי...
ורגע
כבר
אין
בעצם
כלום.
"אני יודעת איך נראה סוף"
-"אה?"
~
-"אני יודע שזה לא כיף כשמזיינים אותך וזורקים אותך אבל אלה החיים."
"ואל תהיה טיפש, הוא לא זיין אותי וזרק אותי."
-"זה עצוב שאת קטנה ותמימה מכדי להבין ולקבל את זה"
"זה עצוב יותר שאתה אוהב אותי יותר מדי מכדי לקבל את העובדה שהוא לא זיין וזרק אותי
אתה יודע
הכי טוב בשבילך
יהיה להאמין שאני לגמרי לגמרי לגמרי פסיכית, ושאני בעצמי לא יודעת מה היא האמת מתוך הדברים שסיפרתי לך לפעמים"
-"הכי טוב בשבילי?"
"כן"
-"איך זה קשור?
אני לא בוכה על העבר כמוך, לא אכפת לי מזה כבר"
"ואתה קורא לי תמימה..."
-"כי את תמימה"
"ואתה לא?"
-"לא יודע
אני כן"
"בדיוק."
-"אבל לא בוכה על העבר כמוך"
"זה לא בהכרח טוב."
-"תמשיכי הלאה כבר
תשכחי מהיצור הזה"
"תמים מצדך
בכ"מ, ביי בינתיים." [הביי היה שקר.]
-"תמים מצידי?
את זאת שבוכה פה
הלכת לישון?
נתת לשני אנשים מהאינטרנט לזיין אותך, ומן הסתם ההגיון הנשי שלך התאהב דווקא בזה שלא אכפת לו ממך בכלל
ואז את בוכה עליו חודשים ואני תמים, לול
טוב.
good night
♥"
"אני לא בוכה. אני אפילו לא חושבת עליו עכשיו.
ואני חייבת לציין, שלמרות הכל, אנשים מהאינטרנט הם א-נ-ש-י-ם. אוקיי?
ולא, המוח הנשי שלי אוהב את הזה שלא גרם לי לרצות למות בגלל שטויות שאני לא אשמה בהן, אלא צחק והרגיע אותי.
ולא, אני לא בוכה עליו חודשים, ושוב, אני לא בוכה, זה הכל.
וכן, אתה התמים, כי אתה בן 21 ולפני שבועיים בערך הפצרת שאתה רוצה מאודמאוד להתאבד בגלל כמה מילים שמישהי אמרה לך."
-"right ^^
שנינו אז תמימים D:"
"מסיבות שונות לגמרי ובדרכים שונות לגמרי"
עריכה, 30.3.2012
לאנשים שישנאו אותי בעקבות תגובתי למתנדבת ההיא:
1. אולי הגזמתי, אבל היא פירשה כל כך הרבה דברים לא נכון :<
2. תכלס התעצבנתי בגלל שהיא התייחסה לאדם הכי מדהים שאני מכירה כאל מישהו רע.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
