ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

שפכתי חצי כוס קולה על המקלדת.

מוכשרת, נכון?

עכשיו מ' ן' ו-BKSP לא באמת עובדים.

אני לא נהנת מזה. בכלל לא.

אני מקלידה עם מקלדת וירטואלית דלוקה, וכשאני מגיעה לאחד הכפתורים האלה אני פשוט משתמשת בה.

לא נוח בכלל.

ואני כועסת מאוד על הרבה אנשים. גם זה לא מעודד במיוחד.

אתמול מישהו כמעט גרם לי לבכות בעזרת מילים בלבד. הודהמתי. הזכיר מאוד מאוד את המריה-ראלף-טמשהו מ"11 דקות". פאולו קואלו גאון. מי שכמעט גרם לי לבכות, פשוט... ואו. [אהמ. אתה הרי יודע שאני לא שיקרתי אפילו לא לרגע, נכון?]

בא לי לצאת. פשוט להיות במקום פתוח עם אנשים שאוהבים. יושבת בבית הרבה יותר מדי...

ים יכול להיות נחמד. או יער כלשהו. או סתם פארק. 

היכולת להתנייד חסרה לי. כל דבר מעבר למרחק מסוים הופך למשימה כמעט בלתי אפשרית.

אע. שבת. רחובות ריקים, ציפורים מצייצות, הורים שרגע אחד צורחים אחד על השני וברגע השני רוצים להזדיין. FUN. 

טיפה חסרה לי חברה אנושית. גיוון כלשהו. אני נמצאת ליד אותם האנשים שוב ושוב ושוב... נמאס, קצת.

בני אדם שמבינים אותך בצורה כמעט מושלמת זה לא באמת טוב.

הייתי מעדיפה שלא ידעו איך זה.

ושוב, כניסות מפייסבוק.

אני סקרנית, לעזאזל, סקרנית מדי :<

הרגע בו יודעים בוודאות שמצפה לך חתיכת עינוי המצאת שקרים. 

אילו רק לא הייתי פוחדת לפגוע...

עלול להיות לא ידידותי כל-כך לילדים. לא אחראית על זה.

רגע אחד של סחרחורת, והיא נמצאת על המרצפות בחדרה.

הוא מתיישב עליה בחיוך ניצחון, תופס את ידיה ומצמיד אותן לרצפה.

היא מתפתלת תחתיו, מאמציה הכושלים להשתחרר גורמים לו לצחוק.

הוא מתקופף לנשק אותה. היא מסיטה את ראשה מספר פעמים, אבל שפתיו נלחצות כנגד שלה בכוח.

משקל גופו מתחיל להכביד עליה. נשימתה נעשת איטית וקטועה.

הוא מצמיד את ידיה זו לזו ומשאיר רק יד אחת להחזיק אותן. זה מספיק.

עם ידו הפנויה הוא מרים את חולצתה וחושף את שדיה.

מגע הרצפה הקרה מעביר בה צמרמורת.

לשונו מטיילת סביב פטמתה. היא משתדלת לא להגיב, ושוב, נכשלת.

נשיכה פתאומית מוציאה ממנה יללת כאב יחידה.

יד אוחזת בצווארה בחוזקה. כעת החמצן שנכנס לראותיה כבר לא מספיק כדי להשאיר את ראייתה צלולה.

היא צוחקת.

הוא משחרר את ידיה, יודע שהיא כבר תשושה מכדי להתנגד.

"כלבה", הוא מצהיר בחיוך וסוטר לה. "את הרי יודעת שאני אוהב אותך."

זאת לא פנטזיה. גם לא סיפור אונס מזעזע. זה בכלל לא סיפור. זה לא באמת זיכרון. 

 זה פשוט מה שקורה לפעמים. 

אני יודעת שטעיתי.

אני יודעת שנכשלתי איתכם פעם אחר פעם, 

ושבמצבים מסוימים זה פגע בכם, אולי מאוד.

אני יודעת שזה היה מזמן.

לפני מספיק זמן כדי שתכעסו ותגידו לי להמשיך הלאה.

הגזמתי בגלל שטויות.

התייחסתי אל דברים חשובים כאל שטויות.

ברחתי, כעסתי, חייכתי; שולטת בהכל.

שעשוע טהור.

דאמ,

היה צריך לבדוק מה קורה למוח שלי ואז

כזה

לייצר סמים ע"פ הנוסחה הכימית לרגשות שלי.

אבל הי,

אז מה אם אני~ טוב... מוטציה.

אם מתעלמים מהכל,

חיבבתם אותי. 

אני יודעת שכן.

אז

אולי

תפסיקו לסנן?

ואולי 

אוליאוליאולי

אם יום אחד יתחשק לכם

סתם כזה

לבדוק אם אני עדיין חיה

תקשיבו. תקראו. תראו.

שאני די כזה,

אתם יודעים,

מתגעגעת.

 28.3.2012, סביבות 7 בבוקר.

חדר השינה של ההורים. עושה מסאז' לחתול חצי ישן. 

חוסר תאורה נחמד כזה של בוקר.

סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-סול-לה-מי-לה-סול-מי-רה-דו.

'אבא' מסתכל עלי מודהם.

"לא זייפת. ואפילו שרת את זה בסולם הנכון..."

-"מה? בלתי אפשרי. בטח חליתי."
מזמזמת~ 

סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-סול-לה-מי-לה-סול-מי-רה-דו.

"גם עכשיו... אני מקווה שחלית להרבה זמן."

סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-סול-לה-מי-לה-סול-מי-רה-דו.

סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-סול-לה-מי-לה-סול-מי-רה-דו.

סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-רה-דו-רה-מי-סול-מי-סול-לה-מי-לה-סול-מי-רה-דו.

-"רגע. איפה הפה? אין לי פה. איפה הפה?!"

סול-פה-מי. דאמ, לא. סול-פה-מי. סול-פה-מי. 

סול-פה?-מי. מי-פה-סול? סול-פה-מי.

-"אין לי פההה. רגעעעעע. תעזור לי למצוא את הפההההה ;;"

{מי שלא יודע איך קוראים לסולמירהדורהמי הזה, לפינה. עכשיו. 

לא לדעת מי כתב את זה, לעומת זאת, לגיטימי למדי.}