עלול
להיות לא ידידותי במיוחד לקהל מסוים. לא אשמתי.
בערך שעה וחצי להיות עם ידיד.
זה נחמד, הרי. סתם קצת זמן לפטפט.
חצי השעה הראשונה שגרתית.
מדברים, צוחקים...
החלטתי לא למשוך את זה למחר. אחרי הכל, טעיתי.
"תן לי שתי סטירות, בבקשה."
-"למה?"
"כי אני זונה בוגדנית ולא מגיע לי אפילו שתדבר
איתי."
...
זאת הייתה נסיעה, ואני בספק אם יש הרבה נהגים שיכולים לסטור לקטינות
ולנהוג בו זמנית.
אז דיברנו, וצחקנו, והוא עצר לרגע ועשה פרסה.
אז שאלתי משהו מסוים מאוד.*
הוא ירד מהכביש אל דרך עפר מוקפת בצמחיה ונסע עליה בקושי 20 מטר.
עדיין קרוב מאוד לכביש.
הייתי מבולבלת. זה הרי לא הכרחי להתרחק כ"כ...
הוא עצר והסתכל עלי.
-"הכל בסדר?"
קר. רציני. סדיסט... עם גישה שמסוגלת להקפיא לי את הדם.
פחדתי. אמרתי לו את זה.
-"צאי מהאוטו".
יצאנו.
הוא פתח את ריצ'רץ' הסווצ'ר שלבשתי.
הסתכל על החזיה.
-"מה את נפגשת איתי ככה?"
"עצלנות." [הרגל רע: חזיה, סווצ'ר. חולצה?
מממ... לא.]
הוא נכשל בלהבין שהחזיה נסגרת מקדימה ופשוט הרים אותה.
תפס את הפטמות שלי.
משך.
כואב.
עזב.
אולי החלפנו כמה מילים, אולי לא.
אבל ברגע בו דעתי הוסחה הרגשתי את הסטירה הראשונה.
וכמה שזה כאב... התחילה להיות לי סחרחורת.
-"את רוצה את השניה?"
"תן לי שלוש דקות"
הוא חיבק אותי.
העיניים שלי נהיו רטובות.
הראש שלי קצת הסתדר והלחי שרפה קצת פחות.
עזב.
-"זה לא היה חזק"
"אם זה היה חזק יותר הייתי נופלת"
מילים. דעתי מוסחת.
הסטירה השניה, פחות חזקה. עדיין כואב.
-"את רוצה שתי סטירות כאלה כל פעם כשאנחנו
נפגשים?"
"כן"
-"מגיע לך להאנס עכשיו?"
"כן".
-"את רוצה להאנס עכשיו?"
"אני לא יודעת."
...
"אני לא יודעת כלום."
אני צריכה לבקש שילמד אותי לפתוח את כפתור הג'ינס הזה כל כך בקלות.
מכאיב, סתם ככה, בצורה אקראית.
"תן לי לפחות להרים את הפלאפון".
מרימה את הפלאפון שנפל מכיס הג'ינס שלי, שמה על הוישר.
משעין אותי על צד מכסה המנוע.
ספאנק. ספאנק. ספאנק. ספאנק. יללה.
שואל שאלה לגיטימית.
אני לא יודעת.
תופס לי את הצוואר.
שואל משהו.
"כואב לי".
עוזב את הצוואר.
-"ועכשיו?"
"כואב."
מתרחק קצת.
-"ועכשיו?"
"כואב."
-"מה?"
מפרטת.
"אנחנו ממש קרובים לכביש"
-"כן."
כנראה הצצתי אחורה, כי ידעתי שמכנסיים הוא כבר לא לובש.
ואז...
כאב.
הקטע הקטן הזה, שפשוט כואב.
במיוחד כשמכאיבים בכוונה.
והראש שלי הורם מהשיער.
אני לא זוכרת את השאלה והתשובה,
אבל אני אוהבת כשמושכים לי ככה בשיער.
קצב הנשימה שלי, שתלוי רק בקצב שלו.
אומר לי לעבור להשען על הצד הקדמי של מכסה המנוע.
זה נעשה כואב יותר. הרבה יותר.
טעם המנטה של המסטיק שאני לועסת זה רסיס שפיות קטן.
אבל זה נגמר, בסופו של דבר.
"תתלבשי".
הוא מחבק אותי, מנגב דמעות.
מדבר ברוגע.
לרגע הכל נעשה שחור.
אני מתעלפת.
אני יושבת, נשענת על המכונית שלו.
הוא בגובה העיניים שלי, שואל אם שמעתי את מה שהוא אמר.
הוא נשמע כמו חייזר [להתעלף 3>].
הוא שואל אם אני יכולה לקום, אני עונה לתת לי כמה דקות.
-"את מבינה למה עשיתי את זה. אני באמת מת עלייך..."
אני מבינה. אני יודעת. תודה.
הוא מנגב את הדמעות הנותרות.
כשאני קצת מתאוששת עוזר לי לקום.
הדרך חזרה.
מדברים, צוחקים...
-"את לא שונאת אותי?"
"לא."
-"אפילו אני קצת שונא את עצמי."
...
-"בהתחלה רציתי לתת לך את הסטירות ולתת לך
להתאמן על ברכיות, אבל כש*שאלת אם אני הולך לאנוס אותך..."
"אני יודעת. ראיתי שמשהו השתנה."
הוא עוצר במרחק כמה מטרים מהבית שלי.
אני פותחת את החגורה.
מתקרבת אליו לרגע.
-"לא ציפיתי לזה."
"אני באמת אוהבת אותך."
[ואין, ולעולם לא יהיה אקט שמבהיר את זה יותר טוב מהנשיקה הכי פשוטה
על הלחי.]
[.28.4. 21:11-23:56.]
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
