ניצוצות קטנים של יצר מיני מרחפים על מזרן בחדר חצי-ריק.
בגדים שזרוקים ברחבי החדר מטעים את הצופה מהצד בעניין השתלשלות
הארועים.
הוא מחזיק את עצמו מעלי בידיים שריריות להפליא, אני שוכבת על הגב עם
חיוך ניצחון שלא יורד מפני.
חדירה קצרה, לא הראשונה לאותו לילה.
השתנקות שלי, "אני שומע פה הנאה?" שלו.
הסכמה שצריך [עוד] קונדום.
עוד חדירה קצרה מדי. יללה מתלוננת שלי שאני רוצה עוד.
הקונדומים שקטנים עליו הרבה יותר מדי...
"מממ... זה לא כזה נורא...", כורכת את רגלי סביב המותניים
שלו ומקרבת אותו אלי.
"אתה עובד, אני לא לומדת..." מחייכת
בזמן שהוא קם מבועת
כמעט [בשבילך 3>] ופותח עטיפה של קונדום.
~~~~~
אני מביטה החוצה מחלון חדרו בקומה החמישית, יד אחת שלו מחזיקה בקרסול
שלי, לוודא שלא אחליט לקפוץ. בחלון ממול עומד גבר [כנראה. מינוס 1.25 ומרחקים
ארוכים לא הולך טוב ביחד]. אני משועשעת מהעובדה שהוא [וכל האריטראים שגרים בחניה
ממול] יכול לראות את החזה שלי בצורה ברורה.
"רגע, אני חייבת לעשות משהו, אל תדאג."
מתיישבת על החלון עם הגב לרחוב. הוא נעמד מולי.
מצחקקת. "אתה צריך לזיין אותי ככה."
וזה מה שהוא עושה למשך כמה שניות, עד שאני זולגת מהחלון. [לא לכיוון הרחוב,
לצערי.]
אני חוזרת להשען על החלון.
"אני צריך לזיין אותך -ככה-", הוא מציע, ואני נהנת מהכאב הכרוך במאוד-מעל-הממוצע שלו בתנוחה הזאת.
~~~~~
נשיקות קצרות וחסרות כל משמעות כמעט.
"למה אני עושה את זה?"
-"את נהנת מזה?"
"לא..."
...
~~~~~
הוא בוהה במראה.
אני בוהה בו.
אני מתחילה להקרע מצחוק.
הוא משתעשע חלקית.
יש לו פגישות.
וצוואר מלא בחצאי-ירחים מוטבעים ע"י ציפורניים ונשיכה בולטת מדי.
~~~~~
אפילוג:
"ועכשיו המנהל שלי אמר לי להפסיק עם ההיקים..."
-"אין שום היקי! רק
ציפורניים
ונשיכה"
"אמרתי לו!"
-"מה הוא ענה?"
"צחק"
אחח, אנקריפטד. אמרתי לך שאתה לא יודע עם מי אתה מתעסק כשאתה טוען שאתה לא רוצה לזיין אותי.
אני לגמרי לא
יודעת מה אני עושה. אני אבודה כמעט לחלוטין. חלקיקי פוסטים נכתבים בראשי ומושלכים
הצידה על-ידי דברים אחרים.
אני שוכחת דברים
שהיו חשובים לי. תוכניות, דברים שאני רוצה, דברים שאני אוהבת. הכל נעלם ברגע אחד
ואני אפילו לא שמה לב.
לפעמים אני נזכרת
הרבה יותר מדי מאוחר. ואני אפילו לא יודעת אם אני לא נזכרת. זה נעלם. זה פשוט
נעלם. וזה מפחיד אותי יותר מכל דבר אחר.
הרגשות שלי בלתי
אפשריים כמעט. קיצוניות בלתי נסבלת. הכל או כלום.
וטוב לי. זה לא
נדיר.
אבל טוב לי
במצבים שונים, עם אנשים שונים, ואני לא מוכנה לוותר על כלום.
נהנתי אתמול יותר
ממה שמותר לי.
אני אוהבת את המשחק
הזה יותר מדי, לעזאזל. פשוט יותר מדי.
"אתם צריכים
פרטיות?"
שועשעתי.
הראתי לו עם מי
הוא מתעסק.
ידעתי שכשהוא
מחבק אותי חזק מדי, מבין שזאת הדרך היחידה לגרום לי לא לזוז לכמה דקות, אני הילדה
השבורה שאמורה לוותר רק כי מחבקים אותה.
והמשכתי. הייתי
ממשיכה עד אינסוף. אני שוקעת לתוך זה. לא אכפת לי שחמש עשרה דקות לאחת עשרה וזאת
נסיעה של עשרים דקות לפחות. לא אכפת לי שאני טועה.
אני רק רוצה ללכת
רחוק קצת יותר.
להשיג את מה שאני
רוצה. [מה אני רוצה? למה זה כל כך חשוב לי? אל תצפו ממני לדעת.]
וכצפוי ממשחק
נפלא כל-כך שגומרים אותו מזיעים ומתנשפים [חלקנו עם סימני ציפורניים ושיניים מידי
'קטינות עקשניות (ע"ר)'] ולבושים רק חלקית, יש תמיד איזה צלצול שיקטע את הכל.
ואני נזכרת.
ואני נשברת.
וזאת בהחלט אשמתי
כשאני אוהבת.
אבל זאת כל-כך לא
אשמתי שאוהבים אותי יותר.
ובכל זאת יש את
המשך המשחק הזה. שאנצח בו, כמובן.
אני רואה אותו
בצורה ברורה, הרי. אני מודעת להרבה יותר.
האיטיות שבה זה
נעשה, אני לא טיפשה, הרגשתי אותה.
וגם הצד השני לא
טיפש, כמובן, הוא ידע טוב מאוד מה הספק הסביר שהיה לי.
אבל דאמ, אני לא
זונה חסרת רגשות. אני אוהבת, מאוד.
אבל אני אוהבת
יותר מדי אנשים. אכפת לי מיותר מדי אנשים. אני רוצה להיות יותר עם יותר מדי אנשים.
אין לי מספיק זמן. אין לי דרך סבירה לסדר את הכל בצורה מושלמת.
אני מוצאת את
עצמי עם הבעיות הכלכליות הכי מגוכחות שיש.
אני מוצאת את
עצמי עם יכולת משחק מפתיעה מרימה את הראש בצורה בטוחה ולא מראה פחד.
אני מוצאת את
עצמי מתעבת את עצמי, מתעבת אותם, כועסת על הכל, רוצה לברוח, ממשיכה בדיוק באותה
הדרך כי טוב לי.
הנקודה הכי כואבת
שלי והתירוץ המושלם שלי שוברים אותי.
"אל תלבשי
את השמלה הזאת. לבשת אותה יותר מדי איתו."
מתבלבלת לרגע.
אמא הרי לא יודעת שיש כל-כך הרבה אנשים שונים שאני מייחסת להם שם אחד.
שם. אחד.
זה שבשבילו אני
מוכנה להיות הכל. לעשות הכל. רק לקבל עוד קצת ממנו...
זה שזולג לי מבין
האצבעות בלי שאני יכולה לדעת.
זה שאני רוצה
לאהוב בצורה המוחלטת של פעם.
זה שפספסתי
הזדמנויות איתו בגלל שהייתי עם אחרים.
זה שפספסתי
הזדמוניות איתו רק בשביל ההרס העצמי שזה נותן לי.
כמה אני מתגעגעת.
כמה אני פוחדת
מזה שאולי אהיה מסוגלת לוותר עליו.
אני מסבכת את
עצמי בשטויות גמורות, מבוי סתום, משחק מסוכן שנקרא "אהבה הדדית".
אחת עם התחלת
אותם המשפטים באותו הזמן וצחוק אחר כך.
אחת בה שני אנשים
מתפקדים כאילו הם אחד.
אחת שגויה מעבר
לכל גבול.
ואני לא רוצה שזה
אי-פעם יגמר, וטוב לי איתו.
וזה כל כך מוזר
לי לחשוב על הקשר הזה בעתיד.
אני לא רוצה
לבחור. זה בלתי אפשרי בשבילי. אני לא מסוגלת.
ואיך, לעזאזל,
אני אמורה להרגיש כשאומרים לי שאני לא יודעת כמה אני שווה?
איך אני אמורה
להתייחס לזה שאני מסובבת אנשים חזקים מדי?
אני פוחדת מזה.
זאת לא הייתה המטרה שלי.
אני הייתי רוצה
להאמין שאני לא "הראשונה ש" בנסיון של יובל.
להפסיק להיות
כלכך פאקינג מיוחדת מבחינתם של אנשים.
לעתים אני מתקשה
להתייחס אל עצמי כאל יצור חי.
הוא אמר לי
אתמול, שלרוב אני פשוט חסרת הבעה.
"עיניים
מתות".
"אגביות
מחרידה".
"יש לך
מציאות משלך".
"אין לך
נקודות חולשה".
כל-כך הרבה דברים
קטנים...
ואני פוחדת,
לעזאזל.
אני פשוט פוחדת.
אני לא רוצה לחיות.
באמת שלא.
זה הכל או כלום,
הרי.
ואני לא יכולה
לקבל את הכל.
עוד כמה שעות או
דקות לא יהיה יותר כלום.
כל הרגשות שלי
יתפוגגו לתקופת זמן בלתי מוגבלת.
עוד 12 שעות אצחק
איתו, כנראה.
ה"אני"
של רגע זה, "אני" קרוב מדי לאמת, יהיה עמוק-עמוק בתוך השאר.
ואני לא צבועה,
לעזאזל. אני לא משקרת בדברים כאלה.
אני רק
מרגישה דברים
סותרים
בו זמנית
ולא עקבית
ומשתנה
ולא יודעת כלום.
"נדבוש",
אני מתגעגעת אליך. נורא-נורא. אני אקיים את זה, גם אם אתה לא מאמין.
ואין שום הגיון
בלהאמין לי.
מקרה עצוב, באמת.
אני חופשיה מדי.
הסודות שלי
חשובים לי יותר מדי.
אני לא יכולה
להרשות לאנשים אחרים להכיר אותי טוב מספיק.
אני נורא נורא
צנועה, הלא כן?
בבקשה תנעלו
אותי.
תחזירו אותי לבית
המשוגעים, זה הרי שקוף כל-כך שאני חריגה כאן.
אני לא יכולה.
אתה טועה כשאתה
מציג את החיים שלי בצורה ורודה כל-כך.
אתה טועה חזק.
תחשוב עמוק יותר,
מעבר ליתרונות השקופים.
מימיני יש כסא.
זרוקה עליו ערמת
בגדים חסרת כל הגיון או סדר.
זה יקח לי בדיוק
15 דקות לזרוק אותם לייעודם בארון או בסל הכביסה.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
