ביום רביעי הסקרנות ניצחה, וכתבתי את השם ששמעתי כמה וכמה וכמה פעמים בקרדיטים, בפייסבוק.
רשימת החברים הייתה פומבית, אז תוך כמה שניות איששתי את חשדותי. כן, שמעתי מאחיך פעם את ציון הפסיכומטרי שלך כשהייתי ילדה קטנה יותר. נשמע מאוד מרשים, משהו מעל 790?
נראה שהמשפחה נותרה על כינה.
חשבתי, האם אלו עדיין חיי שקר מוחלטים?
אולי רבע שעה הרהרתי, משועשעת, בעבר. אז הגעתי לעבודה.
שתי הזרועות שלי מכוסות פסים-פסים-פסים. טריים, אדמדמים, וכאלו שהפכו לצלקות. ישרים, כמעט באותה הזוית. יש לי את התירוץ המושלם להסביר איך זה נעשה במקרה, בדרך אותנטית, ללא כוונת תחילה.
כנראה לא היו מאמינים לי. כנראה לא הייתי מאמינה לעצמי. כנראה הייתה לי נימת קול של שקרנית ממש גרועה.
משום מה, זו דווקא האמת.
אבל שייפו אותם, אז לא יקרה יותר.
נהיה קצת לחוץ לענות על השאלה "מה הלאה?". נהיה קצת בעייתי יותר לחכות. הזמן נראה כבר ממש אכזרי.
דרישה ממני לעבוד שם, חוסר היכולת לומר לא תקיף, עושים חשק לברוח, לברוח, לברוח.
כן, לא סביר שאסלח לעצמי על זה שהתמוטטתי בזמן לא מתאים, שלא עברתי את פילוסופיה וג'אווה, שלא יהיה לי כביכול עתיד אפשרי.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
