ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

המושג "דיכאון חורף" לא מוכר לי. 

לעומת זאת, אני מתחילה לחשוב ששוררת בי נטיה ל"דכאון קיץ". 

אני מרגישה מחויבות לעשות דברים. כשקיץ. 

ללכת לים ולבריכה ולמסיבות, ללבוש בגדים קצרים או שמלות. ואני לא עושה את זה. 

אין לי זמן או כוח או רצון מספיק. רק תחושת מחויבות. 

כלומר, בהחלט הייתי שמחה ביותר ללבוש דברים קצרים. אבל לא לעבודה הזאת. 

ומעבר לכך... 

בשונה מהאדם הממוצע, שגרה רוצחת אותי. מסגרות מחסלות אותי לאט לאט. זה לא נסבל במיוחד. 

וכשאני רואה כל-כך הרבה בני אדם, כל רגע פנוי אני מעדיפה להעביר כמה שיותר רחוק מהם. 

אז ככה.

ארבע שעות נסיעה באוטובוס הן מכשול משמעותי. במיוחד עם הנטיה שלי לחשוב על חוסר צדק מיד אחרי שעוברים את הקניון ומתקרבים ליציאה מהעיר. למה דווקא שם? ככה. זו שגרה קבועה למדי. 

אני לא מייחסת למגע שום משמעות כשזה ריקוד. 

ולכן נמאס לי שוב ושוב ושוב.

למות, בבקשה?

תודה מראש. 

בואו ניקח את ישראל, עם כל העזריאלי והאילת והכל, ונעתיק אותה בערך לכאן. ואז נעבור לשם.

ואז ניקח טוש ענק. 

ואז מסור ענק, ונעביר את ישראל בערך לכאן 

רק... הרבה יותר קרוב לקרקעית. 

וזהו. מושלם. 

כמות הדברים שמכעיסים אותי עצומה מדי. 

אנשים, כצפוי, כבר די מתעלמים משלושת הנערים. 

כי יש לא מעט חללי צה"ל טריים. 

אבל אף אחד לא חושב לקפוץ על בעלי עסק שמפרסמים מבצעים ביום בו חיילים נהרגו. 

כי זה עצוב הרבה פחות כשזה נער שהוא חייל. 

עצב סלקטיבי פשוט כל-כך... מממ.

נראה לי שהדבר הכי חכם היה פשוט לתת לכיפת הברזל להמשיך ליירט דברים (באמת שזה עובד לא רע), לשבת בשקט איזה חודש או חודשיים, ואז לדפוק על דלתות האו"ם עם "'קיוס מי, יורים עלינו, מה לדעתכם כדאי לעשות?". 

ושהם יחשבו לבד. 

אנחנו הרי חרא ביחסי ציבור. ובימים כאלה אני ממש מתגעגעת למשטרת הפוטושופ. 

זה הרי לא שהמלחמה הנוכחית תשיג משהו חוץ מהרבה מאוד אנשים מתים. 

אגב עולם, הכי משעשע אותי ה"אין כזה דבר ישראל, יש רק פלסטין" העולמי. 

כאילו, לעזאזל.  הקיום של ישראל לא קשור ליהודים בשיט. 

אפשר להתווכח על שטחים כמה שרוצים, אבל זה....