"היא לקחה משולחן הלילה את ארבע החפיסות של כדורי-השינה. אבל במקום למעוך את הכדורים ולערבב אותם במים [...]"
שש שורות.
שש שורות של ורוניקה מחליטה למות זו כמות הזמן שלקחה לי להתחיל לצחוק בקול רם, לסגור את הספר ולהניח אותו בצד.
פאקינג גאוני.
למעוך ולערבב במשהו.
פאקינג
גאוני.
איך לא חשבתי על זה?
משום מה, כל פעם כשאני חושבת על זה, זה נראה לי כמו אחד הימים הנחמדים בחיי.
להתעורר. [שיט.]
להקיא.
להסביר לאמא שהיי, הייתי שמחה ללכת לבצפר, אבל אמ... קיא חום-אדמדם מעט שממשיך לצאת מגרוני.
[כי אכלתי המון, המון שוקולד.]
להתעורר-להרדם-להקיא, לשקול למשך כמה שניות לפנות לבית חולים, כשהכאב נעשה כמעט בלתי נסבל.
שעה אחרי שעה...
לזחול לכמה שניות למחשב, לנסות לשעשע את עצמי, ולהתמודד עם העובדה שאני חלשה מכדי לשבת.
להקיא, OFC.
לזכור שיש יום הורים שאני צריכה להיות נוכחת בו...
כשאמא חזרה הביתה, ואני כבר די הפסקתי להקיא, היא סיפרה לי מה אמרו עלי.
ממש אהבו אותי שם...
זה היה מעניין.
ומהנה להחריד.
ומעצבן לחלוטין, לבלוע שוב ושוב.
לקח לי שבוע בערך להפסיק לרעוד כשאני צריכה לבלוע כדור.
יותר מדי בליעות לרבע שעה זה יותר מדי.
תכלס, הדרך הכי פחות טובה.
מזיק ל.. נו... LIVER. [יופי, פרקים של האוס, כל הכבוד. עכשיו אני לא זוכרת איך קוראים לדברים האלה בעברית.]
אם כבר מתאבדים*, לפחות לתרום את האיברים למדע D:
רגע, למה אני עדיין חיה?
אה, נכון...
ז-ה.
*'בל תכלס, רק אם יש סיבה ממש, מממממש טובה.
נגיד... שעמום וכו'.
לידע כללי, פאראנוידים שישתגעו בגלל הפוסט הזה למרות שזה לא עניינם, אני אשאר חיה בשנים הקרובות.
ולא, אני גם לא זקוקה לייעות פסיכולוגי.
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
