ambivalent - תיעוד של מחשבות אקראיות

משהו לא ברור. אני לא יכולה להחליט באיזה מידה אני קיימת, או למה אני מרגישה כאילו שכחתי משהו חשוב כשהתיק שלי ממש כאן. לא אכלתי מספיק כבר כמה ימים. אני משתעלת, הגרון מציק לי וזה לא כיף בכלל. 

אני אנוכית מאוד. כשאני רציתי לראות אותו סרבתי לקבל לא כתשובה. עכשיו... אדבר בסופו של דבר כי אני נחמדה מדי, ועד אז אמצא כל תירוץ שאפשר כדי לדחות את הפגישה איתו עוד קצת. 

האנאמונוגטרי יצא. עוד לא סיימתי אותו. עצוב. 

מחר צריך להיות מרתק. רק צריך לדוג מעט יכולת לדבר. אולי הגרון מנסה לסמן לי שאני עושה משהו טיפשי. 

אני לא יכולה יותר להכיר אנשים. נמאס לי לספר. 

היא שאלה הרבה על אקס. היה עדיף כשזכרתי פחות.

"אחרי שמשהו נדפק כל השאר מדרדר בקצב קבוע"

                                                      -אנוכי, אוגוסט 2014

זה מתחיל מלהתעורר בשש ובקושי להצליח להרדם חזרה. שעון מעורר שלא מצלצל בשבע, ועיניים שנפתחות רק בשבע ארבעים וחמש.

זה נגמר בשריפה בארון חשמל עשרה מטרים ממקום העבודה שלי שמכבה את החשמל בכל הרחוב.

ובין לבין, כמות הדברים שהשתנו לרעה בימים האחרונים פשוט מרתקת. מגמת הדרדרות קבועה שלא עוצרת לרגע. 

אה, לא, רגע, סליחה. הייתה עוד יממה שלמה של חוסר מזל מדהים לפני כן.

אפשר לומר שזה מתחיל מזה שהשיעור נדחה ל-9. כן. הרבה יותר מדויק. 

ואז, מחליקיים שלא קשרתי טוב מספיק ואיכות קרח מזעזעת. 

וכמות חדשה לגמרי של חירשים בעלי קשיי הבנה שלא מבינים מה זה לא-להכנס-לאמצע. 

ואז...

המ.

אין לי חשק לכתוב. 

בהמשך לזה

בעודי ממשיכה להסתובב CW ולקפוץ CCW, כי זין, ובגלל זה להקרא trouble maker כי מה שאני עושה לא הגיוני בשיט, הגעתי למצב בו עלי לעשות בקספין. לפחות קצת. 

לא עבד משהו. 

"Try to do it on the other foot"

באמצע הסיבוב הטבעי הרבה יותר כבר התחלתי למלמל קראפ. 

"You're a leftie..."

זה נאמר בנימה מרוצה כל-כך שזו התעללות. צחקתי כל-כך שעמדו לי דמעות בעיניים. ייאוש. 

נסיונותטולופבאמתנוחיםבהרבה.

מובן שאני השיעור האהוב עליך. 

אבל להביע דאגה שאחזור באוטובוס בשעה כזו (שמונה וחצי, אגב.) זה כבר...