קיום ריק מתוכן שעובד יותר מדי. ומילא אם חשבון הבנק שלי היה מתנפח, אבל הוא לא. ומילא אם המספר בו ישנה הרבה, אבל הוא לא. הסכומים האלה פשוט זניחים. לא מספיק. לא מספיק למה? לפסיכומטרי שאני לא אעשה בכ"מ? לרשיון שאני לא רוצה? למימון תואר שלם שאני כן רוצה אבל הוא רק יעלה אבק בסופו של דבר, ובכל מקרה, איך בכלל אני יכולה לחשוב על שנים?
במשמרת השנייה חשבתי לרגע, באמת חשבתי, וחשבתי "ואו, אני בן אדם כלכך נוראי", וזה גרם לי לחייך. אני אוהבת את עצמי אז יותר. אני רוצה להיות זאת שהייתה עושה את זה.
אבל אסור לשכוח את כמות המאמץ הדרושה לי כדי לא לעבור את הגבול בין "היא קצת מוזרה" ל"הו אוקיי ואו BACK UP".
פשוט רגיל מדי סה"כ. אפילו לא טרח לשאול אותי על ספוילרים, או להזהיר.
כתבתי כלכך הרבה שאני רוצה את העבודה הזאת. היה כלכך קל להשיג אותה. שמחתי ממש.
ואני מתחילה להשלים עם העובדה שאני פשוט מאוד לא טובה בזה. פשוט לא. אני עדיין מרוויחה, בערך, 20 ש"ח בשעה אם לא פחות ופשוט... לא. זה לא אמור להיות שווה את זה לא משנה כמה טובה העבודה, אבל התרגום הוא ממש ממש פרייסלס כי 20 הופך ל-40 וזה כזה ואו, כסף.
אבל עדיין, כמה תרגומים כבר יש?
באמת היה מדהים החלק בו שתי החקירות ההן.
כן, מגיעה לי הערכה על רמת הניתוק הרגשי שאני יכולה להגיע אליה. גוד פור יו, יו'ו לוסט יור פילינגס.
אז הנקודה היא
אני כבר שם בקושי פעמיים בשבוע, ממש כמה שעות, כי אני פשוט לא יכולה. לגמרי לא יכולה. אני מותשת מדי בשביל זה, אין לי את האנרגיה לעבוד עוד.
ואני אומרת שבספטמבר זה יהיה שונה, ובספטמבר אהיה שם כמעט כל הזמן, ובספטמבר אני אפסיק להיות כלכךכלכך כלכךכלכךכלכךכלכך איטית כי זה בא עם הניסיון, אבל זה שקר מוחלט. אני לא יכולה לעשות דברים ככה. אני איטית כי אני איטית ואשאר איטית כי ככה. כי אני חושבת יותר מדי ואני בודקת יותר מדי ואני לא יכולה לא לחזור על זה לפחות שלוש פעמים וזה כבר...
אה.
אם נחזור לנושא ציפורני כמראה המצביעה על מצבי, הן מתקלפות.
הן לא ציפורניים. הן בצק עלים. (אני חושבת שכבר הזכרתי שהייתי משוכנעת שהוא בצק אלים ולא הבנתי למה הוא אלים בכלל).
הן בצק עלים ואני לא לוקחת ויטמין D (וגם לא D אחר. זה היה מתבקש כלכך שזה העלה לי חיוך.) ואני לא קונה ויטמין B ואיך בכלל זה יעזור אם זאת בעיקר עבודה אחרת שכל כך רציתי.
הרבה דברים קרו בחודשיים מאז הפוסט האחרון, אבל.
הרבה מאוד מאוד מהם התחלתי אפילו לכתוב, רק לא על מקלדת.
הוא אמר "בטח לא יוצא לך לקרוא הרבה" ואני פשוט
עוד חלק של ציפורן התקלף. יופי. מצוין ממש.
לראות הרבה מילים זה מעט מנחם.
אני יכולה לכתוב. זה אפילו אסון יותר מבדרך כלל אבל אני יכולה לכתוב בכל זאת.
אבל עוד
שש ומשהו שעות לקום ו.
לקוות שהרגל שלי לא תהיה כזאת ו.
7 שעות עבודה ועוד משהו ו.
שני ימים בהם אעבוד עם רגשות אשם שאני לא מרוויחה כסף, יום אחד בו אנוח.
ואז שבע שעות עבודה וטרמפ הביתה ו.
עוד יום שישי בו ארוויח כלכך מעט שזה טראגי ו.
שבת בה לא אעבוד ולכן לא אקבל 150% בשונה מהיום ו.
אה רגע
שכחתי פה משהו
לא?
:)
כינוי:
underage
בבלוג זה
בכל הבלוגים
