הארכיון של מאי

מרגישה כל כך ריקה.

כאילו באמת אין לי כלום בפנים. לא ריאות, לא לב, נאדה.

אני לא מרגישה חיה. אני לא מרגישה שאני צריכה להיות כאן.

אני לא רוצה למות, אבל גם לא אכפת לי.

אני מרגישה שכל מה שיקרה עכשיו ברגע הזה לא באמת ישפיע עליי, ושאני לא באמת אשפיע על כלום.

שכל דבר שאני עושה - לא בא ממני, וכל דבר שנעשה לי - לא באמת קשור אליי.

זאת אפילו לא אני שכותבת כאן עכשיו. סבבה?

כאילו ניתקו אותי מהחשמל.

אני לא מתרגשת יותר משום דבר, ונראה שגם כל הסודות שלי הפכו להיות נתונים רגילים לחלוטין, דברים שאפשר לדבר עליהם בחופשיות כאילו הכריזו עליהם אתמול בחדשות בכל הערוצים, שכולם ראו וכולם שמעו, אבל לאף אחד לא היה מספיק אכפת כדי לדבר על זה ופשוט המשיכו הלאה, אבל זה קיים וזה ידוע כבר.

ואני מוצאת את עצמי מתנהגת כמו בובה על חוטים של אמן שיכור לחלוטין שאין לו באמת מושג מה הוא עושה, רק מחרבש עם הידיים, כי ההצגה הרי חייבת להימשך. אף אחד לא מוחא כפיים או קורא "בוז", אבל נראה מהצד שהכל ממשיך כרגיל, וזה לא באמת משנה מה יקרה מהנקודה הזאת.

אני חושבת שאני מתחילה להשתגע.

שוב.

הצילו