יומן מסע

"נאמר כי הדיכאוניים הם חדי הבחנה במיוחד. חלקם אכן כך". (לצאת מהדכאון, פיטר קריימר).

אן מרי, אם חושבים על זה, היא בעצם החברה הכי ותיקה שלי. היינו ביחד בכיתה א'. אחר כך ההורים שלה עברו דירה ועיר, ונפגשנו שוב בחטיבת הביניים ובתיכון, והיינו חברות טובות, ואף פעם לא הכי טובות אחת של השנייה, לאורך כל הזמן הזה. עם הפסקות פה ושם, אנחנו שומרות על קשר עד היום, והיום נפגשנו לקפה.

אחרי הצבא הלכה אן מרי ללמוד פסיכולוגיה, עשתה תואר ראשון ושני, והיא פסיכולוגית קלינית כבר שנים רבות. במהלך הלימודים פגשה בחור נחמד, בצלמה ובדמותה. היא בלונדינית עם עיניים כחולות, הוא בלונדיני עם עיניים כחולות. היא נחמדה וטובת לב אינטלגנטית. הוא נחמד וטוב לב ואינטלגנטי. היא ניראת כאילו הרגע יצאה מהמספרה ומחנות הבגדים והכל יושב עליה, חדש ונוצץ ויקר ומתואם (הצמיד, לעגילים, לשרשרת, לנעליים, לתיק...). והוא, אותו דבר בגרסה גברית. היא ברבי, והוא קן. הם התחתנו ונולדו להן שתי ילדות בלונדיניות, חכמות, יפות ומוכשרות כמותן. כל החיים שלהם נראים כאילו נגזרו מאיזה ז'ורנל של הום סטיילינג, עם נגיעות קלות של מרתה סטיוארט. טנדו, (כך נקרא כאן לבעלה של אן מרי), לא רק יפה ונחמד וטוב לב, הוא גם בחור חריף, מאוד חרוץ ומפוקס. לפני יותר מ- 10 שנים, לפני שהייטק הייתה בועה, נמכרה החברה שלו לחו"ל באחת ההנפקות הראשונות, מה שקרוי, אקזיט. עכשיו תוסיפו לסיפור המוזהב הזה גם כסף. הרבה כסף. בית פרטי בעיר יוקרתית וסגנון חיים עמיד, אך כמובן, בטוב טעם ובלי לנקר עיניים.

אני ואן מרי לא חברות של יומיום. היא לא הראשונה שאתקשר לבשר לה דברים, טובים או רעים. אני לא אפטפט איתה על כלומים. אבל זאת חברות יציבה מאוד ורבת שנים מאוד. היא הייתה שם, לצידי, אחרי שילדתי. היא ילדה את ביתה השניה באותה תקופה, והייתה קצת מנטורית שלי בעינייני אמהות בכלל והנקה בפרט. היא הייתה שם לצידי בתקופת הגירושין. לא תמיד הרגשתי שהיא מבינה אותי, אבל תמיד תמיד הרגשתי שהיא איתי, שאכפת לה באמת, שהיא רוצה לשמוע. וכך, אנחנו נפגשות מידי פעם כשיוצא ומתעדכנות.

היחס של אן מרי כלפי, אני חושבת, לא השתנה במהלך השנים. אחד הדברים הכי עקביים בה זו העקביות. אבל אני עברתי כמה וכמה גלגולים ביחס שלי כלפיה. הרי שתינו התחלנו מאותו מקום... באנו מאותו הכפר... בתיכון, אני הייתי הנוצצת יותר, זאת שהיה לה חבר נורא רציני ראשונה, זאת שהמורים העריכו, זאת שנכון לה עתיד מזהיר. ואן מרי , הייתה טיפה יותר בצל. תפסה פחות את מרכז הבמה. הייתה מאוהבת תמיד, איזו אהבה חד-צדדית ומיוסרת באיזה שמוליק אחד שלא ספר אותה. היא הייתה חרשנית, אני הוצאתי ציונים לא רעים בלי להתאמץ.

אחרי שהתגרשתי, התרסקתי. המון אנשים, חברים, לא ידעו להיות שם בשבילי בגלל כל מיני סיבות. הרבה אכזבות נחלתי אז, וגם כמה אנשים התגלו לי, בחברותם, באנושיותם. ואן מרי היתה אחת מהן. היא הקשיבה, ולא שפטה, ולא העיקה, ורק הכילה, באמפטיה אמיתית. ואם בקשתי עצה, היא נתנה. אבל לאט לאט התחלתי להרגיש שרק אני מדברת. שרק לי יש מה לומר. שאן מרי לא מספרת כלום. כשהייתי שואלת אותה על עצמה, על החיים שלה, היא הייתה אומרת, הכל אותו דבר. אין כלום חדש. תספרי את. מתישהו, חוסר הסימטריה הזה התחיל לעצבן אותי. מה היא חושבת לעצמה, חשבתי לעצמי, שאני איזה קייס טיפולי שלה? היא עם החיים המושי מושלמים שלה. בלי דאגות כלכליות. עם בעל שמעריץ את האדמה שהיא דורכת עליה. עם השערות הבלונדיניות האלו, שפאק, תמיד, תמיד כל אחת ואחת במקום!

ומה שיותר גרוע, התחלתי להרגיש קצת עלובה לידה. היא כל כך מוקפדת שעד כמה שלא ניסיתי, לא יכולתי בכלל לחלום על להתקרב לסטנדרטים שלה. תמיד הנעליים שלי נראו לי קצת בלויות ליד שלה החדשות תמיד (בצבע קרם, או שחור). החולצה לא מספיק רעננה ומגוהצת לעומת הלובן הבוהק של החולצה שלה. תמיד נראתי לעצמי קצת מוזנחת לידה, קצת מרופטת בקצוות, קצת לא מוחזקת ומתוחזקת לעומתה. מאז התיכון היא באותו משקל. פטיט. אף לא גרם שומן. אותה מידת מכנסיים. בהריונות שלה היא עלתה, וכמובן מיד ירדה. אז אפשר להבין למה היא עוררה בי תחושות של ניכור. אולי גם קנאתי, אבל באמת שזה לא מהות העיניין. בעיקר הרגשתי ניכור. מה היא יכולה להבין בחיים שלי... הייתי חושבת במרירות. איך היא יכולה להבין את הבדידות הזאת, איך היא, שבעלה המושלם הוא כמובן (בחיי, באמת,) גם אבא מושלם ומשקיען, יכולה להבין מה זה לגדל ילד לבד. מה זה לרצות עוד ילד שלא יהיה... פעם, בתקופה ששקלתי לעשות ילד עם מישהו שאינו בנזוג, או לבד, היא הציעה לי במקום זה לקחת כלב. אחר כך היא התקשרה להתנצל. אבל ההערה הזאת ממש לא מאפיינת אותה. גם אז לא נעלבתי ממנה, פשוט הבנתי שבקיום שלה, לעשות ילד ככה זה פשוט בלתי נתפס. קצת תפסתי מרחק ממנה באותה תקופה, אבל היא, עם העקביות שלה לא ויתרה. היא הייתה מתקשרת, ככה מידי פעם, ומתעניינת מה קורה איתי, ושואלת, ותמיד ידעתי שבאמת אכפת לה ממני, ושאין הרבה אנשים שבאמת אכפת להם ממני, פשוט כי אין הרבה אנשים שאכפת להם באופן כללי...  

המילה שאני הכי חושבת עליה בהקשר שלה היא: בורגנות. היא מכילה כל כך הרבה ממה שנכון עבור אן מרי. סולידיות. כסף. ערכים של עבודה, של משפחה. נאמנות. מהוגנות. מרובעות. וגם... איזה סוג של שעמום דקדנטי כמעט, נמנום.

עם השנים, ואחרי שעברתי את המשבר הגדול, אן מרי התחילה לספר קצת יותר על עצמה. בהתחלה היא אמרה שיש לה רגשי אשם על כך שהיא "חיה מעבר לאמצעים שלה". היא פזרנית מידי, כך אמרה, בזבזנית מידי. בהתחלה לא הבנתי. קודם כל, לא הבנתי למה היא מרגישה שהיא חיה מעבר לאמצעים שלה, כשברור שהיו לה אמצעים למכביר ושהיא בסך הכל אדם מאוד מחושב ואחראי. וגם לא הבנתי למה יש לה רגשי אשם. הרי גם היא עובדת ומרויחה. ולא הבנתי, אם זה מפריע לה באמת, מדוע שלא תבזבז פחות? היה נדמה לי שהכסף (כמו תמיד כמעט) הוא לא רק כסף. הוא מסמל עוד משהו. משהו שקשור ליחסים עם בעלה? לתפיסה שלה את עצמה כעצמאית? הצעתי לה את הפרשנויות הללו, אבל לא התקדמנו איתן רחוק.

לפני כמה שנים היא ספרה לי שכבר שנים רבות היא מטילה ספק באהבתה את בעלה. מאז, באופן כזה או אחר, זו התימה המרכזית של השיחות שלנו, כשהן נסובות עליה. אין לה שום טענה כלפיו. הוא בעל נפלא. הוא אוהב אותה עד בלי די. הוא אבא נהדר. הוא מקבל אותה בדיוק כמו שהיא. הוא חושק בה כל הזמן. והיא? שאלתי. הרבה פחות. בכלל, היא פחות להוטה למין ממנו. הוא נהנה הרבה יותר, רוצה וזקוק לכך הרבה יותר ממנה. הם חברים נפלאים. היא מספרת לו הכל. יש בינהם אינטימיות מדהימה. אז מה לא בסדר???? אני שואלת. את מתארת חלום של כל אישה...! היא בעצמה לא יודעת בדיוק. רק איזה ספק מנקר בה תמיד, היא אומרת, עם דמעות בעיניים, ספק לא מוגדר שאולי היא לא אוהבת אותו מספיק. לא כמו שמגיע לו. בעצם, לא כמו שמגיע לה... אולי היא לא מסוגלת לאהוב בכלל? היא תוהה. לפעמים היא אפילו מטילה ספק באהבה לבנותיה. היא, כאמור, פסיכולוגית בעצמה, ניסתה לברר את העיניין במשך שנים על פני כמה טיפולים ולא התקדמה כלל. זה מייאש אותי, היא אמרה, אני רק הולכת סחור סחור ומרגישה תקועה עם זה לגמרי. היא הייתה רוצה לפתור את העיניין אחת ולתמיד! מה פירוש "לפתור", מבחינתך, אני שואלת. שזה לא יהיה יותר. שאני לא ארגיש ככה יותר, היא עונה.

בעבר, הרגשתי שהיא מחפשת צרות מתחת לאדמה. שפשוט טוב לה מידי. שוב, הבורגנות העמלנית והעצלה בה בעת... הקיום החלול הזה, שמבקש להתמלא בתוכן. האמת, לא ממש יכולתי להחזיר לה באותה אמפטיה שהיא תמיד חשה כלפי. אבל בזמן האחרון התחלתי להרגיש עוד משהו. לראות אותה, ואותי, מזווית אחרת.

כמעט תמיד כשאנחנו נפגשות עולה נושא הספקות שלה לגבי אהבתה את בעלה. היום היא ספרה לי שהיא מתעוררת כבר כמה לילות מחלומות בעלי תוכן זהה. היא לא אוהבת את בעלה יותר, והיא מתאהבת בגבר אחר. היא לא הצליחה לחשוב מיהו הגבר הזה, הוא לא הזכיר לה אף אחד. היא רק יודעת שלא היה בו כלום שראוי להתאהב בו. זה היה אחרי שאני ספרתי לה על חלק מחוויותי האחרונות...פתאום, אבל לא בפעם הראשונה, היה נדמה לי שהיא, לא פחות ממני, ואולי יותר, הייתה כמהה לחיות את החיים שלי. היה נדמה לי, שהיא מתארת את הגבר הזה קצת כמו שאני תיארתי את ע' לה. שהתאהבתי בו למרות ולמרות ולמרות. היה נדמה לי, ולא בפעם הראשונה, שהחיים שלי, על כל הרע שבהם, נראים לה מלאי התרחשויות, מלאי התרגשויות, מלאי חיים! ובעיקר, חופשיים, לעומת החיים שלה שספוגים בכל מיני סוגים של כורך. היה נדמה לי, שחוץ מאמפטיה אמיתית שאני עדיין בטוחה שהיא חשה כלפי, היא גם נורא נמשכת לחיים שלי, למה שקורה לי. אני לא חושבת שזו איזו מצציצנות זולה. זו מצציצנות עמוקה. צורך אמיתי לדעת, להיווכח שאפשר לחיות גם אחרת. פתאום, ולא בפעם הראשונה, חשבתי שאני מושא קינאה שלה.

אני לא מחפשת סימטריה, וגם לא מצאתי. האסימון שנפל לי לא היה בנוסח: הנה, גם המושלמת יכולה לקנא בפגומה. יש צדק. לא ככה. אני חשבתי על כמה החיים מורכבים. על עד כמה מראית עין יכולה להטעות. על כך שהיא לא נותנת לעצמה אפילו סיכוי לאושר. על כך שהיא לא קרובה אצל עצמה, שהיא לא מאפשרת לעצמה להכיר את עצמה יותר טוב. חשתי אמפטיה אמיתית כלפיה, כלפי ההתרסקות שלה אל עבר הגבולות שלה. ממש כמוני. אולי קצת כמו כולם.

אולי תכתבי את החלומות שלך? הצעתי לה. אני כותבת, אמרתי לה, את יודעת, וזה עוזר לי. עוזר איך? היא שאלה. אני מרגישה שאני מכירה את עצמי טוב יותר, מבינה את עצמי טוב יותר. זה גם סוג של תיעוד, עניתי. אני לא רוצה, היא ענתה. זה רק מעציב אותי ומייאש אותי יותר. זה רק יהיה תיעוד של התקיעות שלי. אני רק רואה עד כמה כלום לא השתנה, כבר 20 שנה, מאז שהכרתי אותו.

אז אני כתבתי.