יומן מסע

נפגשתי שוב עם ערן המתוקנן. הוא כל כך מתוקנן... כל חייו הם עבודתו. ילדים, אין לו. גם לא אחים ואחיות. חברים (כך התרשמתי) יש רק באקדמיה, כאלו שיש לו איתם איזה נושא מחקרי משותף. פגישה עצובה. זאת אומרת, על פניו בכלל לא עצובה. שוב פטפטנו על כל מיני דברים חשובים, וקצת על עצמנו (גמכן חשוב). אבל לי היה עצוב כי חשבתי על עד כמה הוא כאילו מוצלח בשבילי "על הנייר" מול העדר המשיכה שאני חשה כלפיו. זה לא משהו גופני. בכלל, משיכה (אצלי) היא דבר מורכב, וקשורה מעט מאוד לאטריבוטים החיצוניים, משקל, גובה, צבע... היא קשורה הרבה יותר לאיזו הקרנה (בהעדר מילה מדוייקת יותר) שהבנאדם מקרין מולי. והוא מקרין משהו סגור ואטום ולא חם ולא חי.

הרגשתי די חרא. כמה נחמד היה יכול להיות עכשיו למצוא סוף סוף אהבה. האם זה לא הרגע המתאים בדיוק? נדמה לי שכן. וגם הרגשתי חרא כי הוא מאוד התלהב והיה לי ברור שאני אאכזב אותו ואפגע בו. לקחתי נשימה עמוקה והתקשרתי. אמרתי לו שהוא אדם מרשים מאוד, מבחינות רבות, שהוא מוצא חן בעיני, אבל לא ניראה לי שהקשר ביננו יכול להיות קשר רומנטי. אני אשמח, אמרתי לו, להשאר בידידות ולהפגש (הרי שנינו עובדים באותו מקום). ניסיתי להיות הכי נחמדה שרק ניתן, אבל הוא נפגע. הקשיב לי, ודי מהר סגר את השיחה. הותיר אותי מרגישה רע, אבל שלמה עם עצמי.

אני חושבת המון על גיל. איכשהו לא מצליחה לסגור את הסיפור הזה ביני לביני. אני חושבת שזה שילוב של שני דברים. אחד, פגיעת אגו שמחזירה אותי למקומות הכי לא נעימים בזכרונות ובחוויות שלי, וכמובן, לפגיעת הפגיעות, ניטשת הנטישות, זו של בעלי לשעבר. מה שדומה בשני המקרים הוא שמעשה הפרידה נעשה באיבחת סכין, ללא דיאלוג, ללא אפשרות תיקון. ושני, שקשור לראשון, שזה נעשה בלי הסבר והבהפתעה גמורה. אני מרגישה כמו מישהו שחטף סטירת לחי, והוא עוד עומד המום ומשפשף את הלחי האדומה בעוד שהסוטר כבר מזמן הפנה גבו והולך ומתרחק.

אז כתבתי לו מכתב ובו בקשתי לשחרר אותו ממני. לא בשבילו, אלא בשבילי. כדי שאני אוכל ללכת הלאה, נקייה ממנו. תהפוך לזיכרון, בקשתי ממנו. את המכתב שרפתי באקט סימבולי ובהרבה תיקווה שזה יעזור איכשהו.