יומן מסע

לפני שלוש שנים, כעת חיה, בתקופה זו של השנה, הידועה גם כתקופת החגים, נסענו, אני ושלוש חברות לחוף צפוני אחד, שיש המכתירים אותו כיפה בחופי ארצינו, ובכלל. המשותף לארבעתינו הוא היותינו אמהות חד הוריות לילד (או ילדה) אחד (או אחת). האחת, טובת הלב, היא המבוגרת מביננו והיא אלמנה. בגיל 40 מת בעלה, בחטף, ובבוקר מצאה עצמה שוכבת ליד גופתו. ילדים לא היו להם, למרות שרצו וניסו, ושבועות ספורים לאחר פטירתו היא החליטה, בהחלטת בזק שאינה מאפיינת אותה כלל וכלל ושהייתה הרגע הלא מהוסס היחיד וגם המשמעותי בחייה, להתעבר דרך בנק הזרע. גור שלי והכדורגלן שלה הכירו והתחברו בגן הפעוטות, טרם מלאו להם שנתיים, ואנחנו התידדנו בעיקבותם. מאז, אני עברתי שתי ערים ושלוש דירות, והחברות נותרה. השניה, המנוסה, היא חברה ותיקה מהאוניברסיטה. היום היא ראש חוג באחת מהאוניברסיטאות ולה בת אחת, גם היא מתרומת זרע. המנוסה גרושה שנים רבות, עוד בטרם מלאו לה 30, ובמשך למעלה מעשור, בעוד הקריירה האקדמית שלה עולה כפורחת, היו חיי הזוגיות שלה בשפל תחתיות. דרכה למדתי להכיר את עולם הדייטינג, על אכזריותו, כלליו השרירותיים ובדידותו. לפעמים אני תוהה מה חלקו של ניסיונה שלה, שלו הייתי עדה הצופה מהצד, בכך שלאחר גירושי התנזרתי מכל קשר במשך למעלה משבע שנים. לאחר שנים של התנסויות קצרות ומכאיבות בעיקרן, חלקן איומות ומשפילות ממש וחלקן משעשעות מעט, וגם כמה ארוכות יותר ומאכזבות לא פחות, היא החליטה להביא ילדה לעולם, ללא זוגיות וכך באה לעולם האריה. וכמו בסיפורי האגדה, כשהייתה התינוקת בת כמה חודשים, היא פגשה את מי שהוא בן זוגה עד היום (הזכרתי את סיפורה באחד הפוסטים הקודמים). והאחרונה, הלא היא הBFF, הותיקה מכולן, שלה ילדה אחת, הנסיכה הרצינית, אשר אביה חי בחו"ל, כמו אביו של גור שלי, וכך, נמצאנו חולקות שתינו, במקריות אירונית, גורל משותף של חדהוריות מסויימת מאוד, שבה אין כל-סוף-שבוע-שני, ואין יום אחד בשבוע, ואין חגים ואין מועדים ואין שבתות. אבל יש אבא מעבר לים.

מה שעוד משותף לכולן היא אני. הן שלושתן חברות שלי ומכירות דרכי ומחבבות זו את זו אך לא מקיימות קשרים בינן לבין עצמן למעט אלו שאני מזמנת להן.

וכך נסענו, לפני שלוש שנים לאותו חוף צפוני, ארבע נשים וארבעת ילדיהן.

פעם, לפני שהתמכרתי ליוגה, הייתה שחייה הספורט שלי. יש משהו מדיטטיבי בשחיה, בנשימה ובנשיפה, שאולי לא רחוק מיוגה. ובאותו חוף צפוני ישנם תנאים מצויינים לשחיה, ובעונה זו של השנה הים נוטה להיות שקט כבריכה, ואני ידעתי זאת והתכוננתי לשחיה ממושכת ולקחתי איתי גומיה לשיער ומשקפות, כל הדרוש למי שרוצה לשחות כמו שצריך. ונכנסתי למים והתחלתי לחתור, מוציאה את הראש לסירוגין, כל שלוש תנועות, פעם מימין ופעם משמאל, על מנת לשמור על איזון כמה שיותר מושלם. לפתע, כהרף עין, התקדרו השמיים שהיו עד לאותו רגע תכולים ובהירים ושמשיים, וגשם יורה ניתך בבת אחת על החוף ועל הים מלווה ברוח עצומה וסוערת. וכמו בשיר, הרגשתי איך התכלת מעל זולגת אל התכלת מלמטה ומתאחדת איתה בנחישות ובהחלטיות ובכוח רב, והתכלת מלמטה סופגת אותה לתוכה כמי שראתה וחוותה כבר הכל והן, שתי התכלת, מתערבבות זו בזו לבלי הפרד. ובתווך אני. מים ניטפים על פני לסרוגין, על זרועותי וגבי ואני מתקדמת, כמו יצור מיצורי הים בתוך התכלת האינסופית ולא יכולה להפסיק לחתור ולא רוצה שהרגע הזה יגמר לעולם וגם יודעת שהוא יגמר מהר מאוד ושהוא חד פעמי ונצחי כמו כל רגע.

ועל החוף, אני רואה, לסרוגין, ורק מימיני, את טובת הלב אוחזת בידה האחת במוט השימשייה שנעקרה ועפה ברוח, וידה האחת פשוטה אל על בעוד ידה השניה מופנית כלפי מטה על מנת לאזן עוצמת מעופה של השימשייה, ורגליה עומדות בפיסוק על הקרקע,  והיא ניראת לי, ברגע החטוף של שאיפת האויר, בו ראשי מונח על צידו כממתיק סוד לגלים, כמו מרי פופינס רגע לפני ההמראה. ואת הBFF ואת המנוסה, האריה אחוזה בידה האחת, אני רואה, לסרוגין, מרימות בחופזה את התיקים והמגבות ורצות איתן פנימה, אל תוך היבשה, כי הים עלה וגאה באותה השניה, והרטיב את כל חפצינו. ואת הילדים אני רואה, עוזרים לאמהותיהן להציל את הכבודה ובה בעת קופצים מאושר בגשם הבלתי צפוי.

ומן הראוי היה שגם אני אצא ואעזור להן. וכך עשיתי, אבל לא מיד. כי לא יכולתי להפסיק לחתור בתכלת ורציתי לחתור כך לעולמי עולמים. והרגשתי שהרגע הזה סימן נקודה. סוף. בשטף חיי, ושממנו והלאה שום דבר לא יהיה כפי שהיה. חבל שלא הייתי בלב ים באותה השעה, חבל שלא הייתי בצידו השני של העולם, כמו אביהם של גור ושל הנסיכה הרצינית, חבל אני שמכירה את הBFF כל כך טוב ויודעת שכבר יהיה לה מה לומר על כך שאני שוחה לי בעוד שהן מתרוצצות ומצילות מהים את כל מה שהבאנו עימנו, כולל, כמובן, את חפצי שלי. חבל שאכפת לי מזה בכלל. ואת גור ראיתי מסתכל אל תוך הגלים, מחפש אותי בעיניו, עצרתי, נופפתי לו בידי, ויצאתי אליהן.

אחר כך נכנסנו כולנו למים. ושכבנו על הבטן במים הרדודים וילדינו לידינו.

והשנה נסענו שוב. חוץ מטובת הלב שהיו לה מחויבויות קודמות ועבודה בערב. וכולנו, גם טובת הלב שנבצר ממנה לבוא, נזכרנו ביום ההוא לפני שלוש שנים כשפרצה הסערה והים והגשם שטפו אותנו.

ובדרך, אני אספתי את הBFF ואת הנסיכה הרצינית שלה, דברנו על כל מיני, וגם על אבא של הBFF, שיש לו חברה בשנים האחרונות, כי אמה נפטרה לפני תשע שנים ואביה אלמן. והיא סיפרה על החברות בינהם, ועל החיבור היפה שיצרו, שניהם אנשים לא צעירים, ועל חיבתם המשותפת לקונצרטים ולארועי תרבות, ועל כך שמזל שהאישה הנחמדה הזאת קיימת בחייו של אביה הקשה וההבלתי נסבל (לדעתה) של הBFF. אבל הוא לא מאוהב בה. הוסיפה הBFF. למה???? נזעקתי. זה כל כך לא הוגן! היא כל כך טובה אליו ונחמדה אליו. והיא אשה כל כך נעימה ותרבותית ונאמנה. למה? למה לא מגיע לה שיהיה מאוהב בה??? את בנאדם נוראי, סיכמה הBFF את הדיון באחד הביטויים האהובים עליה, שיש לציין למען ההגינות, שבדרך כלל היא מפנה כלפי עצמה. זה בדיוק את והגישה הפסימית שלך לחיים! למה זה לא פייר? היא שאלה. אני הרי מספרת לך כמה כיף להם ביחד, עם כל הקונצרטים והנסיעות לחו"ל. והוא לגמרי מחויב אליה. אז מה פה לא פייר? ואת, שאלתי אותה, היית רוצה מישהו שהכל הכל יהיה ממש נפלא בינכם, חוץ מדבר אחד קטן... שהוא לא יהיה מאוהב בך... היא לא ענתה תשובה חד משמעית, אלא חזרה על מה שאמרה קודם, ואני, שנהגתי, המשכתי להסתכל על הדרך וחשבתי לעצמי, הנה, גם בגיל שבעים החרא הזה לא נגמר לעולם.

וגם הפעם ירד עלינו גשם. וזה בכלל לא היה כמו לפני שלוש שנים. אולי כי לא הייתה סערה, אלא גשם חם שירד בטיפות שמנמנות, כמו שמספרים שיורד בארצות טרופיות במשך כל ימות השנה. ואולי כי עברו שלוש שנים וכלום לא השתנה מהרגע ההוא, אז. ורק חלפו להן שלוש שנים והכל נותר כשהיה, ורק גור גדל, והוא כמעט נער, ולמרות שעדיין נהנה כגור להשתכשך בגלים ולבנות ארמונות בחול, הוא מרגיש מחוייב לומר לי מידי פעם שמשעמם לו, והוא רוצה בעצם להפגש עם רועי, ושהים מעפן. לזכותו יאמר שהחבר הכי טוב שלו, הכדורגלן, בנה של טובת הלב, לא בא באותו יום והוא נאלץ להסתפק בנסיכה הרצינית שקטנה ממנו בשנתיים ובאריה,  שבקושי גמרה להיות תינוקת.

בדרך חזרה הביתה, אמרתי לBFF שהיום שהיה לנו בים היה אחד מההכי טובים שהיו לי בתקופה האחרונה. והיא, שבדרך כלל קשוחה כמו חייל ספרטני אמרה לי בשקט לא אופייני, זה שובר לי את הלב לשמוע אותך מדברת ככה... אוי! עניתי. ואני דווקא השתדלתי לשם שינוי לומר משהו אופטימי!