יומן מסע

אני כמו חייל בקרב. או שאני עובדת, או שאני ישנה. ואני ישנה המון. אין גבול לכמה שאני מסוגלת לישון. אין קשר בין מספר שעות השינה לבין היכולת שלי לישון עוד. ואז עוד. לפעמים זה קצת מפחיד את הפנדה.

אבל "מבחוץ" אני מתפקדת היטב. עובדת. לומדת. אמא. לא מחמיצה ימי לימודים או עבודה. לא נותנת למצב להשפיע על התפקוד האימהי שלי, למרות שאני בטוחה שהגור שלי, שמכיר אותי הכי טוב בעולם, מרגיש משהו.

בשישי ישבתי עם חברה בבית קפה. סיפרתי לה קצת על מה שקורה. אמרתי לה שיש לי מזל גדול שיש לי את הגור ואת הפנדה. אמרתי לה שכלפי הגור יש לי אהבה ואחריות אינסופיות, אבל שבלי הפנדה והתמיכה שלו, אני לא בטוחה שהייתי שורדת. היא חברה די חדשה, ולא הכירה אותי בתקופת הדיכאון. היא אמרה: ברור שהיית שורדת... ואני אמרתי: לא, בכלל לא בטוח. ופתאום הרגשתי כמה הכל פריך ושברירי ומסוכן, וכמה אני מצד אחד רחוקה מהמקום ההוא וחזקה, וכמה, מצד שני, אני מפחדת ליפול שוב ומרגישה על הקצה.

במקום לשקוע, הצעתי לה ללכת להסובב קצת. מה יותר קלישאה נשית מאשר לפתור דכאונות בעזרת קניות... אולי רק לשבת בפיז'מה מול הטלויזיה ולאכול גלידה הישר מהקופסא. אז הסתובבנו בבוקר שישי אביבי ויפה. וקניתי לי עגילים חדשים וקרם גוף וסבון. ריחות טובים זה אחד הדברים שהכי הכי מעודדים את רוחי.

שינוי.

אני חושבת הרבה על שינוי. על איך שאני השתנתי. השינוי הוא כמותי שהופך לאיכותי. אני מתאוששת מהר הרבה יותר. מוחה את הדמעות ויוצאת שוב לקרב.