יומן מסע

- הייתה לך את התקווה הגדולה. שכל מיני דברים יסתדרו כמו שאת רוצה. אבל זה לא קרה.

-לא.

- אבל לא כעסת על עצמך. הבנת. התאמה, כישרון, לא מספיקים. צריך גם מרפקים ואיזו מוכנות לצאת מאזורי הנוחות- שלא ניחנת בה. אפשר להבין. אין צורך לכעוס.

-כן. הבנתי את זה.

- וחשבת, אם לא התיקווה הגדולה, אז לפחות התיקווה הבינונית. לא ממש מה שרצית, אבל קרוב. דומה. ללכת בלי להרגיש עם. שכנעת את עצמך שזה אפילו יותר טוב.

- נכון, במובנים רבים זה יכול היה להיות יותר טוב.

- אבל גם זה לא קרה. אז טיפחת לך איזו תיקווה קטנה. כבר די רחוקה מהחלום הגדול, אבל עדיין איכשהו בסביבה. אבל אפילו את זה לא הצלחת להשיג.

- להשיג... תשמעי... זה לא תחרות ריצה...

- ברור שלא! זאת התחרות ריצה של החיים. ואת, לא רק שלא ניצחת, אפילו לא הפסדת בכבוד. אותך העיפו מהמרוץ.

- כן... זה נכון כנראה.

- לא מבינה מה כנראה כאן... בכל מקרה, אפילו התסריט הכי גרוע שהצלחת לדמיין, אפילו הוא נראה טוב לעומת מה שקורה.

- כן. לכל כך... אין לי את המילה... גרוע. לכל כך גרוע לא ציפיתי.

- אבל למדת משהו, נכון? למדת על בשרך שתמיד יכול להיות יותר גרוע. הרבה יותר גרוע.

-כן, את זה למדתי על בשרי.

- אז זהו. עכשיו מה שנישאר לך זה הוא אתגר לא פשוט.

- מה?

- לראות איך את חיה עם עצמך ככה.

- כן. זה לא יהיה פשוט.

- לצערי, וכמו שאני מכירה אותך, זה היה בלתי אפשרי.

- למה?

- מפני שיש צורך בהרבה כחש עצמי, בשביל להמשיך לחיות עם עצמך בכל זאת. זאת לא תכונה נדירה, דרך אגב. אימוץ המציאות כאידאולוגיה, תפיסת המצוי כרצוי, היא מהלך רגיל בהחלט שמהווה את הכלל, לא את היוצא מהכלל.

- טוב, נניח.

- אבל את לא יכולה. גם לא יכולת אף פעם. לפחות לא לאורך זמן. את לא באמת מסוגלת לשכנע את עצמך שגם ככה זה בסדר, כי את יודעת שזה לא בסדר.

- אז מה את אומרת?

- אני לא אופטימית לגבייך... הרבה כישרון לסבל. משהו מולד, הייתי אומרת, גנטי, ככל הנראה.

- את צודקת, באמת אני חושבת הרבה פעמים שלראות את הטוב, ולשמוח עם מה שיש, זהו מפלטם של הנכשלים. אבל לפעמים אני חושבת אחרת...

- יש לי הרגשה מוזרה שאת חולקת עלי...

- אולי קצת. לפעמים אני חושבת שהחיים עצמם חלקיים בכל מובן. ועד שלא תמצא הדרך לחיות לנצח, כך הם גם ישארו. ולכן שבכל מקרה צריך לעשות את הדבר הזה, הבלתי אפשרי.

- מה?

- למצוא דרכים לחיות עם הפער. לחיות בתוך הפרדוכס בחיים בין הרצוי למצוי. וכן... גם לשמוח על מה שיש.

- אני בשוק שאת מתווכחת איתי. איתי! שמכירה אותך יותר טוב מכולם. שהכי יודעת מה את שווה!

- אז זהו... שמשהו בטרמינולוגיה שלך מפריע לי, ועליו אני רוצה לערער.

- בטרמינולוגיה? אלו החיים שלך, מותק, לא ויכוח סמנטי!

- כן. סמנטיקה, את יודעת, זה משמעות. ומשמעות היא החיים עצמם. בכלל, כשאת מתחילה לקרוא לי "מותק", אני יודעת שאת מרגישה לא מספיק משכנעת.

- תחזרי לטרמינולוגיה שלי.

- לראות הכל כמרוץ, כתחרות, שיש בה מנצחים ומפסידים. לא יודעת. אולי יש דרכים אחרות. לסדר הכל על איזו סקאלה של חלומות גדולים ובינוניים וקטנים, ואחר כך איזה רפש... אולי זה לא חייב להיות ככה.

- באמת? אז אם לא ככה, אז איך?

- אני לא יודעת בדיוק.

- את לא יודעת אפילו בערך...

- אני אתן לך דוגמה.

- יאללה. דוגמה. עוד אסטרטגיה של אלו שלא יודעים להסביר.

- תראי למשל את הזוגיויות שלי לאורך החיים. התחתנתי עם גבר מושלם. כביכול מושלם... את יודעת מה, תעזבי את המונחים האלו. זו השפה שלך. התחתנתי עם גבר, שמסתבר שלא התאים לי. מכיוון שהיו בו (ובי) צדדים שכן התאימו, לקח לי הרבה זמן להגיע למסקנה הזאת.

- 13 שנים, ליתר דיוק... וילד.

- נכון. הרבה זמן לא הבנתי איך שני אנשים כמונו, לא מסוגלים להיות מאושרים יחד. בעצם, לא הבנתי את זה גם הרבה אחרי שהתגרשנו! לקח לי עוד איזה שבע שנים להבין שבעצם קרה לי משהו טוב, ולשמוח.

- כן... אבל איזה מחיר... כל השנים האבודות...

- נכון. אבל בואי נמשיך הלאה. אחרי שבע שנים רציתי שוב משהו. עוד לא קראתי לזה זוגיות. רק איזה קשר. להפסיק להיות לבד. ואז עברתי סדרה של מערכות יחסים, קצרות, בינוניות, חצי בינוניות... אבל לא הפסקתי להיות בודדה. להפך. כל הניסיונות הללו גרמו לי להרגיש בודדה יותר.

- ושקעת בדיכאון. בפעם השנייה. ואת יודעת מה זה אומר...

- לא חשוב עכשיו. אני חותרת לאנשהו. החלטתי שאת מה שרציתי, את האהבה הגדולה בהא הידיעה, ההיא שדמיינתי, כבר לא יהיה לי. אבל מה? החלטתי שבסדר גם ככה. שהחיים יכולים להיות מספקים ומאושרים ושווים גם בלי הזוגיות ההיא ההיא שדמיינתי. ורווח לי. ואת ההמשך את יודעת...

- כן, כן. אני יודעת. אחרי שכבר ויתרת מצאת את הדובון הסיני שלך.

- נכון. את זה אני תמיד אומרת, והוא מתקן אותי ואומר שזה הוא שהתעקש ומצא אותי והחזיק אותי.

- אז אחרי שויתרת כבר, מצאת את האהבה ההיא שויתרת עליה.

- לא! ממש החמצת את כל הפואנטה! לא מצאתי את מה שחיפשתי. מצאתי משהו אחר. משהו שמאוד טוב לי ומתאים לי ושאם לא הייתי חווה אותו, לא היה עולה עולה בדעתי שהוא טוב לי ומתאים לי.

- אז מה את אומרת, בעצם? שכמו שבזוגיות, ויתרת ואז מצאת משהו אחר, ככה גם עם מה שקורה עכשיו? תותרי ותמצאי משהו אחר?

- אני אומרת שזו לפחות אפשרות.

- ואני אומרת שאת משלה את עצמך. שזה נחמה של עלובים. כן, את יודעת מה, אני אומרת לך את זה ככה, ללא כחל ושרק. את עלובת נפש שמתנחמת בנחמות של עלובי הנפש!

- קצת מצחיק.

-מה?

- שאת אומרת שאני משלה את עצמי. בדיוק מה שאמרת שאני לא מסוגלת לו! קצת כחש עצמי! הונאה עצמית!

- זה לא ניגמר כאן. אני לא אמרתי את המילה האחרונה.

-