יומן מסע

הייתה תאונה. אנחנו בסדר. בכביש מהיר, המכונית שלפני האטה בפתאומיות. לעולם לא אשכח את חלקיקי השניה בהם הבנתי שלא אספיק לבלום. לחצתי בכוח על הברקס וידעתי. כמו בחלום שמנסים לרוץ ואי אפשר. ככה ידעתי שההתנגשות תקרה. אפילו לא הספקתי לפחד, או לראות את חיי חולפים לנגד עיניי, או לחשוב על הגור שבמושב לידי. הספקתי רק להבין שתכף זה קורה ושזה בלתי נמנע.

ואנחנו בסדר. לגמרי. לא קרה לנו כלום. לא קרה כלום גם לאנשים ברכב שהתנגשתי בו. כמעט לא קרה כלום גם לרכב שלהם חוץ מקימוט פגוש אחורי, ששיווה לרכב מראה כעוס משום מה. הנהג השני לקח ממני את הפרטים. אני הייתי בשוק. לא לקחתי את הפרטים שלו.

האוטו טוטאל לוס. לא כל כך מפני שקרה לו משהו קריטי כמו מפני שהוא ישן, לא שווה הרבה, והתיקון עולה על מחצית שוויו.

כמה פריך ושבירירי הכל. כמה מזוייפת השליטה החלקית שאני טועה לחשוב שיש לי על חיי, על גורלי, על גורל הבן שלי.

הכל בסדר, באמת. לא קרה לנו כלום.