יומן מסע

פעם הייתי אבן, עכשיו אני עלה, אולי אהיה דג.

אני קוראת את המילים על הצג, שחור על גבי כתב תביעה. הנה פרושה השתלשלות המאורעות, לובשת צורה של מספרים, שמות, איזכורים וציטוטים. הנה מתוארות השנים. עשרים שנים מתועדות ומתוארכות בלשון משפטית מוזרה וזרה. הלא אלו הם חיי, חלקם, למצער. 

הנה העצב שלי, העלבון שלי, הכעס, תחושת ההשפלה, חוסר האונים. הנה פרוש העוול, האדישות, הביריונות. אלו מפעפעים מהמילים כמו גפנים ירוקות.

והנה הסכיזם הזה שוב: עין אחת קוראת את המילים, מתקנת פה ושם, תאריכים ומספרים, אחראית ועניינית. ואת העין השניה אני מכסה בידי, כמו פעם, כשהייתי קטנה. כל המצולות, כל מערות הארנב, כל מנהרות הזמן והחורים השחורים מתנפלים עלי בבת אחת. 

מדי פעם, בינות למילים המשפטיות, לניסוחים היבשים, משתרבבות מילים אחרות, ערכיות, רגשיות. "עוול", "אבסורד", "לעג לרש". המילים הללו מסככות את הכאב, מגלידות את הפצע. וכבר לא חשוב כל כך מה יהיה וכיצד יחרץ הדין. מה שחשוב הוא שיש הד לקולי הפנימי, צורה מגולמת לקקופוניה התּוֹכִית. והתרגום בין הפנים לחוץ מנכר את הסיפור שלי עבורי, בה בעת שהוא מנגיש אותו לזולת עלום. ואני מבינה שכאן מגולל לא רק סיפור הכאב והעוול, אלא גם סיפור ההתבגרות וההתפכחות שלי (התבגרות, התפככות, גם אם הכרחיות, הן תמיד בודדות, נלחשות בשפה ללא מובן). 

פעם הייתי אבן. משוקעת, קבורה בקרקעית הבוצית. הזרמים מעלי לא יכלו לי ונותרתי במקומי. יום אחד פרצה סערה גדולה, ניתקתי ונשאתי מעלה, אל פני המים והפכתי לעלה. נישא בזרם לכל אשר ישטוף, נע לכל משב רוח, נשרף בשמש. פעם, אולי, אהפוך לדג. לאט אצמח קשקשים וזנב, זימים וריאות ועיניים ופה (כמו בציור של אֶשֶר). ואז אשחה לאן שאחפוץ.