"יוצא שאת תמיד שותקת, אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל .. כל המילים שנעלמו - תמצאי אותן בחלומות של אחרים"

אז ככה, עברתי ניתוח בגרון, בצוואר ליתר דיוק. הייתה לי ציסטה די גדולה שמיהרו להסיר. 
זה היה ניתוח בהרדמה כללית אבל לא הניתוח הראשון שלי וגם לא השני ככה שלא כל כך דאגתי.

הגעתי לבית החולים שניידר שבפתח תקווה, שד"א אני חייבת לציין שזה מקום מדהים, היחס שם לאנשים פשוט פצצה.
בקיצור הגעתי עם אמא שלי החלפתי לבגדי של בית חולים ונתנו לי לשתות סירופ מטשטש כזה כדי שלא ארגיש את הזריקה,
ופה התחילו להדרדר העיניינים, בצורה מפתיעה נרדמתי מהסירופ המטשטש ככה שלשמחתי אני בכלל לא זוכרת שנתנו לי את הזריקה מרדימה( בניגוד לפעמים הקודמות) נכנסתי לחדר הניתוח לניתוח שהיה אמור להמשך כחצי שעה- שעה גג. ובסופו של דבר נמשך ארבע שעות, לפי מה שהרופא הסביר לי אני לא נשמתי בשלב כלשהו של הניתוח אז הם החדירו לי צינורית כזו לקנה הנשימה, והציסטה התגלתה כשונה ממה שחשבו מה שגרם לשינוי מהלך הניתוח. 
בקיצור אני רק זוכרת שקמתי והתחלתי לצרוח, החתך בצוואר כאב לי ברמות והרגליים התחילו לרעוד כתופעת לוואי מן ההרדמה, נתנו לי מורפיום, התעוררתי אחרי שעה ואז הרופא ניגש אלי והתחיל להסביר לי הצינור שהוכנס לי. בתגובה עניתי לו"אני מבינה קצת ברפואה אני רואה האנטומיה של גרי". אני לא מאמינה על עצמי שעניתי לו דבר כזה חחח אבל אני סולחת לעצמי כי הייתי בהשפעת מורפיום.

ואז התחילו להגיע הביקורים, כל מי שבא הביא מתנות מחטיפים ועד בשמים, באו משפחה מהדרום שלא יוצא לי לראות הרבה וכשחושבים על זה היה די נחמד, אבלאז הרגשתי רק כמה שכואב לי ולא התעניינתי בסביבה. 
שחררו אותי אחרי 3 ימים והרופא אמר שאני צריכה להיות שבועיים בבית (ממ נשמע כיף)
האמת שלא נהניתי כל כך כי הייתי די לבד אבל עכשיו אני משוחררת והכל סבבי איתי.

טוב סורי על החפירה רציתי לפרוק.

אני רוצה להיות רופאה כברררררררררר