"יוצא שאת תמיד שותקת, אבל בפנים זה בוער ונשרף הכל .. כל המילים שנעלמו - תמצאי אותן בחלומות של אחרים"

אתמול היינו אצל דניאלי עם יותם אנחנו מאוד סגורים בזוגיות שלנו בדרך כלל, וכשזה איתך זה אחרת.. אולי כי דני היא החברה הכי טובה שלי.. והיה שונה אתמול, שונה טוב. כשראינו את הסרט ואתה משכת אותי בעדינות כדי שאשכב עם הראש על החזה שלך והרגליים שלי בין הרגליים שלך.. זה לא היה הכי נוח בעולם לראות את הסרט ככה אבל זה לא היה לי משנה, לא רציתי לקום ממך. רציתי להשיל לשכב עליך ושנמשיך להתחבק ושלא ייגמר הסרט. ואחכ שהסרט נגמר ויצאנו לדרכנו הביתה, פתאום הבנתי כמה אני אוהבת שאתה מלווה אותי הביתה, אפילו שהבית שלי בכלל לא בכיוון שלך, ואפילו אם קר, אתה תמיד מתעקש לבוא איתי, אנחנו חברים כבר 4 שנים וכל הזמן הזה תמיד באת איתי ואם היה מצב שלא יכולת לבוא, תמיד דאגת שמישהו אחר יבוא איתי. אני מעריכה אותך על זה מאוד, ואני חושבת שזה גם סקסי כזה.. יש משהו מאוד סקסי בגבר שדואג לחברה שלו. 

והיום אני באה אליך כדי״ללמוד״ שזה אומר שנקרא קצת תחומר ואז נעשה הפסקות במיטה (-;

אוהבת כל דבר קטן או גדול בך..3>

אני אוהבת אותך, באמת אוהבת אותך, אבל אני מפחדת להראות לך את זה.. 
כל פעם שאני הולכת צעד קדימה אתה הולך צעד אחורה, וכשאני נסוגה לאחור אתה פתאום שוב מתקרב..
וזה לא היה ככה תמיד, זה רק בחצי שנה האחרונה, ואני באמת לא מבינה למה..
מה קרה? מפחיד אותך שאנחנו נהיה תכף 4 שנים ביחד? מפחידה אותך המחויבות?

אתה לא כזה.. בבקשה אל תהפוך להיות האחד שמפחד..
היו ימים שהערצת אותי, שהרגשתי מלכה, המלכה שלך.

למה אי אפשר לחזור לימים האלו..
ויש לנו תקופות טובות אני לא אומרת שלא, פשוט התקופה האחרונה מבלבלת מאוד..
אני מבינה שאתה נמצא בתסבוכות..
בכל זאת בחודש אחד פתאום ההורים שלך התגרשו ואבא שלך נמצא בכלא.
אני לא מבינה את זה כל כך.. ההורים שלך היו הכי אוהבים בעולם, תמיד כשהסתכלתי עליהם הרגשתי שככה אני ארצה להיות עם בעלי

כשאהיה גדולה.
ואבא שלך.. אני מבינה שזה משהו שקשור לכסף, ואני מבינה שהוא נמצא בכלא, אבל תפסיק לכעוס עליו כל כך..
הוא אבא שלך למען השם.
 ואולי אתה פחות קשור אליו מאשר לאמא שלך, אבל הוא ממש צריך אותך עכשיו, אני בטוחה שלא קל לו.
ובתוך כל הבלאגן הזה שמתחולל, אני שואלת את עצמי איפה אנחנו..
זה קצת אגואיסטי אבל מה אני אעשה, אני מתגעגעת לאהבה...
ואני יודעת שאתה אוהב אותי, בשבוע האחרון הרגשתי את זה יותר מכל,
אבל אל תברח.. אל תאבד לי.. אל תיפול..
אני תמיד פה בשבילך.   

אז ככה, עברתי ניתוח בגרון, בצוואר ליתר דיוק. הייתה לי ציסטה די גדולה שמיהרו להסיר. 
זה היה ניתוח בהרדמה כללית אבל לא הניתוח הראשון שלי וגם לא השני ככה שלא כל כך דאגתי.

הגעתי לבית החולים שניידר שבפתח תקווה, שד"א אני חייבת לציין שזה מקום מדהים, היחס שם לאנשים פשוט פצצה.
בקיצור הגעתי עם אמא שלי החלפתי לבגדי של בית חולים ונתנו לי לשתות סירופ מטשטש כזה כדי שלא ארגיש את הזריקה,
ופה התחילו להדרדר העיניינים, בצורה מפתיעה נרדמתי מהסירופ המטשטש ככה שלשמחתי אני בכלל לא זוכרת שנתנו לי את הזריקה מרדימה( בניגוד לפעמים הקודמות) נכנסתי לחדר הניתוח לניתוח שהיה אמור להמשך כחצי שעה- שעה גג. ובסופו של דבר נמשך ארבע שעות, לפי מה שהרופא הסביר לי אני לא נשמתי בשלב כלשהו של הניתוח אז הם החדירו לי צינורית כזו לקנה הנשימה, והציסטה התגלתה כשונה ממה שחשבו מה שגרם לשינוי מהלך הניתוח. 
בקיצור אני רק זוכרת שקמתי והתחלתי לצרוח, החתך בצוואר כאב לי ברמות והרגליים התחילו לרעוד כתופעת לוואי מן ההרדמה, נתנו לי מורפיום, התעוררתי אחרי שעה ואז הרופא ניגש אלי והתחיל להסביר לי הצינור שהוכנס לי. בתגובה עניתי לו"אני מבינה קצת ברפואה אני רואה האנטומיה של גרי". אני לא מאמינה על עצמי שעניתי לו דבר כזה חחח אבל אני סולחת לעצמי כי הייתי בהשפעת מורפיום.

ואז התחילו להגיע הביקורים, כל מי שבא הביא מתנות מחטיפים ועד בשמים, באו משפחה מהדרום שלא יוצא לי לראות הרבה וכשחושבים על זה היה די נחמד, אבלאז הרגשתי רק כמה שכואב לי ולא התעניינתי בסביבה. 
שחררו אותי אחרי 3 ימים והרופא אמר שאני צריכה להיות שבועיים בבית (ממ נשמע כיף)
האמת שלא נהניתי כל כך כי הייתי די לבד אבל עכשיו אני משוחררת והכל סבבי איתי.

טוב סורי על החפירה רציתי לפרוק.

אני רוצה להיות רופאה כברררררררררר