ואוו!
אני לא מאמינה שכבר עברה שנה.
שנה מאז שהקמתי את הבלוג הזה...
שנה מאז שהכל התחיל-
הגילוי,
הביופסיה,
הדיכאון,
האולטרסאונד,
הכאב,
הבדידות,
הניתוח.
אני מסתכלת על הגוף שלי ותוהה
איך זה קרה לי?
למה אני מכולן?
אני לא מאמינה שזה מאחורי!
אל תבינו אותי לא נכון,
לרגע אני לא מתלוננת
(את זה עשתי מספיק באותו הזמן).
בסופו של דבר, זה חלק ממי שאני,
זה הפך אותי להיות מי שאני היום.
חיזק אותי.
אני מסתכלת על הגוף ונזכרת בהכל,
בלי לפספס שום פרט...
בינתיים הצלקת מהניתוח עוד קיימת
הם הבטיחו לי שהיא תיעלם.
יותר מקיומה של הצלקת מהניתוח-
קיימת הצלקת מהביופסיה.
נקודה קטנה,
זעירה כל כך
שאף אחד,
חוץ ממני כמובן,
לא מבחין בקיומה...
אבל היא השאירה לי צלקת גדולה בנפש.
כזו, שאני לא יכולה להיות בטוחה שתיעלם.
איך כבר עברה שנה?
Alice.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Alice?