| 8/2006
עפר תבוסה.
חשבתי שההלוויה של יוני אנקונינה תיזכר לדראון כחוויה המתסכלת ביותר בה השתתפתי בחיי.
ההלויה התרחשה עשרה ימים אחרי זו של יוני שרעבי, וכשהבטתי בדממה בחיילים ובחברים המכסים במרץ את הקבר בחול כהה, כשמשמאלם טמון ישראל, ומימינם מאור ג'אן, קצת מאחורה קברו בן השעתיים של אלכס בונימוביץ' - אותו לא הכרתי מספיק כדי לחלוק לו כבוד אחרון, ומחר עומדות על הפרק שתי הלוויות נוספות הרגשתי בעצמי קצת מת. הגרוע מכל המתין למחר.
ההלויה היתה עצובה מאוד כמו כל הלוויה אחרת, אך לא יכולתי להקדיש לה את תשומת ליבי המלאה, מאחר והמחשבה על שתי ההלוויות המחכות לי מחר טרדה את מנוחתי.
אדם גורן עומד להיקבר מחר בשעה 18:00 בבית העלמין שבקיבוץ מעברות, מאידך בשעה 18:00 בהר הרצל שבירושליים ילוו רבבות את אורי גרוסמן בדרכו האחרונה.
הפור נפל - ירושליים.
כשפגשתי את טוביה, וחברתי אליו בנסיעה לירושליים, העלנו זכרונות מגרוסמן.
ואז כשרפאל (פיתום בחסד) הצטרף לנסיעה בצומת הטייסים ולויווה כל זיכרון שהעלנו בחיקוי מדהים של גרוסמן, לרגע הרגשתי כאילו גרוסמן ממש יושב בינינו, אך הזכרתי לעצמי שמבחינה טכנית הדבר בלתי אפשרי שכן לגרוסמן לא היה שום מקום מאחורה עם שני הטרמפיסטים הנוספים שטוביה העלה.
"אתה יודע, טוביה.." אמרתי , כשכלו הזכרונות. "אני סוטה אמיתי.."
"אין בזה שום חידוש.." הרגיע טוביה.
"לא לא, משהו רציני.." הזהרתי.
תמיד בהלוויות, כשהארון עם הדגל עובר בסמוך אליי, אני נלחם בדחף שלא להפיל אותו מידי הנושאים ולהציץ פנימה - להסתכל במנוח בפעם האחרונה לפני שיכסו אותו בחול ויעלם מעל פני האדמה.
השאלות מנקרות בי ללא רחם, האם העיניים של פקוחות שם בפנים? , האם רחצו אותו?, היכן הפציעה שלו? מה נשאר ממנו?
אני רוצה לחוש, אני רוצה לראות! לראות כל עוד אפשר! - לראות את הקליפה הריקה שעד לפני שבוע היתה מחזירה לך שלום לו קראת בשמה, לראות את העור הצפוד, את השיער החרוך, לראות את ריפיון האברים ואוליי חשוב מכל - את הבעת הפנים האחרונה שלו לפני שהחזיר את נשמתו לבורא.
איזו זוועה מתחבאת מתחת לדגל, מדוע מחביאים אותה מפני כולם, ולמה אנשים צריכים לומר שלום לתלולית אדמה במקום לחבר שהם הכירו.
"א.." אמר טוביה.
"אמרתי לך." אמרתי לו.
כשהגענו לירושלים ערב רב של אנשים כבר צבא על המקום.
מדברים על צבא, הנה הגיע האוטובוס ששבר אותי.
האוטובוס עצר בקול אנחה לצד המדרכה ממנו ירדו בהיסוס מה, החיילים.
מחציתם מגולחים למשעי לבושי מדי א' נקיים (אותם ודאי לא חשבו שיזכו ללבוש שוב), אך חלק עם זקן בן שבועיים, שכבה עבה של פודרה מכסה את פדחתם, וחלק עדיין בסרבלים מטונפים. מי עם תחבושות סביב עיניו, או קיבוע על זרועו כולם עדיין עם מחסנית בהכנס, ובנשקים מטונפים ומסואבים מחול ומאבק בן שבועות.
כל הקהל התבונן בגיבורים עת ירדו מן האוטובוס לחלוק כבוד אחרון לחברם לנשק, מתלחששים ביראה.
מאז זרובבלה סיפרה לי כי כמעט והלכה מכות עם דייב מאסטיין מעולם לא התקנאתי כך בבן תמותה.
משום הפעם לא היה מדובר באדם אחד, בפלוגה שלימה עסקינן, פלוגה שעד לא מזמן גם אני הייתי חחלק ממנה ואלמלא הפציעה המטופשת הזו גם אני הייתי חוזר עכשיו מלבנון עטור תהילה ומושא הערצה.
אחד אחד ירדו החיילים מהאוטובוס, עוד ועוד פרצופים הופיעו לפתע בהמון הירוק - סימונובסקי טרוט עיניים ולאה כהרגלו, בצלאל האדיש למראה שעדיין לא מאמין שזכה לשוב לירושליים ,דנגרין החובש האמיץ ועוד רבים וטובים לא פחות. בלטו בהיעדרם המחצית השניה של הפלוגה שהלכו אל ההלוויה בקיבוץ מעברות אך יכולתי בהחלט לסלוח להם על כך.
למעט לחיצות ידיים וחיבוקים עם משתחררים, וחברי פלוגה לשעבר, נותרו החילים בקבוצה אחת מחליפים רשמים וחוויות בינם לבין עצמם, שכן גם הם לא ראו זה את פרצופו של זה משך כל הלחימה.
נצמדתי אל דנגרין וסימונובסקי והתחלתי דולה מהם פרטים על הלחימה, או מציץ מעבר לכומתה של חיל אחר שפתח אלבום תמונות שכל מערכת עיתון היתה רוצה לשים עליהם יד, כשלפתע הופיעה הקומנדקאר המוכרת והכל כך כל כך שנואה.
כעבור שעתיים הסתיימה ההלוויה, מאות המשתתפים נהרו כדי לנחם את המשפחה והחיילים נותרו מאחור מחכים ללחץ שיסתיים.
כולם הסכימו שהיה מוזר קצת לשמוע את המשפחה המספידה פונה אל גרוסמן בשמו הפרטי
ובינתיים היתה זו שעת כושר להרוויח סיפור גבורה או שניים.
עוד בדרך רפאל סיפר על נסיבות מותו של גרוסמן.
היה זה כבר אחרי שיצאה ההכרזה על הפסקת האש ויומיים לפני תחילתה.
גרוסמן ששמח לשמוע על הפסקת האש הממשמשת ובאה הסכים לפקד על הטנק בעוד משימה שגרתית ואחרונה לפני שיצא הביתה, בניה שעמד להיות המ"פ הבא של הפלוגה גם הוא נכח בטנק בשביל חפיפה אחרונה, אלכס המפקד הצעיר שבילה בגדוד רוב ימי הלחימה היה יותר מנלהב להצטרף אל צוות הטנק, ואדם גורן שפשוט היה שם כי היה צריך טען.
הטיל שנורה אליהם מאחור, מצא את דרכו אל ה17 פ' (תא אחסון המכיל 17 פגזים) וגרם לפיצוץ בתוך תא הלחימה.
איש לא שרד, איש לא היה שורד, אך בכל זאת, סיפרו הצוות של הטנק הסמוך לאחר הפיצוץ, הטנק הבוער החל נוסע לעבר המגנן הקרוב, מרחק של כ200 מטר שם נעצר במקום מוגן יחסית. לא רק היה יודע אלכס בונימוביץ' שהיה בתא הנהג, כמה עקר היה הניסיון אוליי היה מספיק ונמלט אל מחוץ לטנק בטרם נחנק מהעשן וממטפי הכיבוי, שכן בצריח אותו זמן היו רק גופות.
צוות הטנק השני שבראשם חוג'ה זינקו לעבר הטנק הבוער בלי לחשוב פעמיים.
הם טיפסו על הצריח בכוונה לחלץ את הצוות מהטנק הבוער, אך משפתחו את מדף המפקד הריח המתקתק והמבחיל של בשר חרוך, והעובדה שכלום לא זז בתא הלחימה המפוייח, גרם להם לשקול שאוליי מוטב לדחות את פינוי הגופות לאחר כך.
אלכס בונימוביץ, כך סופר, עוד גסס שעה שנמשה החוצה, ומת זמן קצר אחר כך.
גם ניסיון הגרירה לא עלה יפה שכן הצריח היה מצודד בשעה לא נוחה נתקע במגנן והפך את החילוץ מבצע מסובך.
משהגיע הטנק המפויח אל הגדוד התבוננו בו החילים בחוסר אמון, אף אחד לא מעד לדמיין מה מסתתר בתוך הטנק, כולם מסרבים להאמין למרות ההוכחה במשל 70 טון שניצבה מולם. עד הרגע בו בני החליט להתמודד עם האמת המרה, ופתח את דלת המסדרון האחורי.
מתוך שלוש נמצאו רק שתי גופות בצריח, בתחילה האמינו כי בניה פשוט התנדף והתאייד מעוצמת הפיצוץ של 17 פגזים. אך לבסוף כשגילו את גופתו בשטח במרחק של 50 מטרים ממקום הפיצות הופרכה טענה זו.
סימונובסקי דנגרין ובצלאל בילו את הלחימה בטנקבולנס - הווי אומר שאין גבול לכמה זוועות נזרקו אל תוך המסדרון האחרוי של הטנק שלהם.
הם קיבלו את שרעבי כמה דקות אחרי שטיל נ"ט פילח את הגולגולת, הם היו שם כשמילואמניקים מדממים וצועקים נדחפו אל המסדרון לטיפולו המסור של דנגרין.
אך הזוועה האמיתית היתה הסיפור הלחימה שלהם.
כבר בשבוע הראשון הטנק איבד את יכולת הצידוד החשמלי שלו. (צידוד: הדבר שמזיז את התותח מצד לצד ולמעלה ולמטה)
כמה ימים אחר כך, גם הצידוד המכני (צידוד מכני האופציה המענגת של להזיז את התותח באינספור סיבובים ידניים) שבק חיים. וטנק בלי תותח, יעיל בערך כמו מרים משקולות גידם.
ואף על פי כן נוע תנוע סוף.
ההוראה היתה כמעט אבסורדית - להמשיך ולהתקדם צפונה למרות שאין לכם שום יכולת תגובה.
"שלחו אתכם למות שם.." אמרתי בחוסר אמון.
"ואנחנו לא היחידים.." הוסיף סימונובסקי.
שעה שעברו בכפר מסויים, זינקו עליהם פלוגה של נחלאווים מזי רעב שלאחר שקיבלו מעט מים סיפרו לצוות הטנק שמזה שלושה ימים הם יושבים פה בלי אוכל או שתיה.
בערב כשנכנס הטנק למגנן אחרי עוד יום לחימה מתיש נפגשו גיל וסימונובסקי, שם הם קיבלו את ההוראה להתקדם צפונה, ובד בבד את ההודעה על מותו של גרוסמן וצוותו בקשר.
הם החליפו מבטים של 'היה נעים להכיר אותך' וחזרו אל הטנקים בצעדים כבדים.
שערוריה נוספת היא ללא ספק הטנקים של גדוד תשע בואדי המקולל ההוא ששמו ברח לי שהפכו למטווח ברווזים של ממש.
שמונה טנקים,בשיירה, כל אחד בתורו חוטף קורנט.
חמישה טנקים יצאו מכלל שימוש, ונשלחו אל מש"א לטיפולים קליניים, שמונה פצועים ביניהם מג"ד וסמג"ד נשלחו פונו לבתי חולים, ועוד שלושה חיילים יצאו מכלל שימוש ונשלחו לאבו כביר.
בכל טנק היו ארבעה אנשים, אלה שלא נהרגו, יאלצו לחיות את אותם הרגעים הקשים שוב ושוב לעוד שנים ארוכות.
עמי היה טען בגדוד תשע, גורל הטנק שלו היה דומה במידה ניכרת לזה של גרוסמן, גם שם שי המפקד המרוסק הועף למרחק ניכר מהטנק, עמי גסס וסבל מדימום רציני מהרגל כוויות איומות, ודימומים פנימיים, ונאבק בכל החובשים והמחלצים שלו בגישוש וניסיון להגיע אל הנשק שלו, עד שפצעיו הכריעו אותו. אבל יותר מכולם יש לרחם על אדם - הנהג של אותו הטנק, שיצא מהאירוע בכוויות בלבד, וחזר הביתה עם המראות והזכרונות.
סיפור נוסף מדכא מעט פחות הוא של כמה בחורים מפלוגה ג' שיצאו לעשן מחוץ למגנן בשעת לילה מאוחרת כשלפתע שריקה קצרה ומיד לאחריה פיצוץ עז של נ"ט העיף את כולם כמה מטרים לכל עבר. היחידי שנשאר על עומדו והמשיך לעשן בשלווה היה שלומי, ששום נסראללה לא יפריד בינו לבין הסיגריה שלו.
אם הטיל היה פוגע באבן קרובה במקום בחול הרך, הסיפור היה הרבה פחות משעשע.
אבל בכל זאת, החלק המכאיב של הסיפור הוא שהחיילים שם לא ידעו לקראת מה הם הולכים. הם לא ידעו מול מי הם מתמודדים, ולא ידעו מתי או איך זה ייגמר, וכשחייל נכנס אל הטנק ויצא אל לבנון לרגע לא שיווה בנפשו שהוא עומד לבלות בו את עשרים הימים הקרובים.
הטנקים עצמם לא היו כשירים במיוחד, מזלם של סימונובסקי וגיל שפר עליהם יחסית שכן הם היו שני הטנקים היחידים בפלוגה בעלי מיגון גחון (נגד מטענים), בעוד השאר נשלחו אל הצפון הבוער בגחון חשוף.
חוסר הודאות, העיפות, השינוי הפתאומי, והאנדרלמוסיה הבלתי נתפסת גרמו למלחמה להיראות כמות שהיא, ולמשפחות רבות לקבל בנים באורונות או כסאות גלגלים.
נפרדנו מעל חברינו לפלוגה, שעלו בחזרה אל האוטובוס ללבנון. מבטיחים לשוב ולהיפגש על איזו בירה ושווארמה כמו בימים העליזים ההם.
"מה נראה לך שהם קברו?" שאלתי את טוביה בדרך חזרה, שעה שהמכונית המתפרקת שלו מתגלגלת במעלה הכבישים החשוכים.
"את גרוסמן אני מניח.." אמר טוביה, מתקרב למדרכה בניסיון לשכנע טרמפיסטים להצטרף.
"מה בדיוק יכול להישאר מבנאדם אחרי פיצוץ כל כך גדול?" הקשתי.
"חגורה רק בבקשה.." אמר טוביה לטרמפיסט וחזר אליי, "שמעת פעם על עפר תבוסה?" שאל טוביה.
"מה זה?" שאלתי מסוקרן.
"תבוסה מלשון התבוססות, נהוג לקבור כל רגב אדמה שנספג בדם המנוח. לא פעם הובאו למנוחות ארונות שהכילו בעיקר חול.."
"מה את סח.." אמרתי משתאה, "עפר תבוסה.."
"בדיוק.." אמר טוביה, "מלשון התבוססות.." הוא הזכיר.
"זה אחלה שם לפוסט.." ציינתי קודרניות.
היתה זו שבת לוהטת במיוחד בנבי מוסא, פלוגה כ' ישבה לה בנחת בתחתונים ונשק סביב אבטיח גדול, מעבירים חויות מהשבוע שחלף.
מידי פעם היה אחד מהם מתנער לפתע משרעפיו, כאילו נזכר במשהו חשוב וממהר לעלות על מדים כדי להחליף את שומר המשטח.
באחת הפעמים היה זה גרוסמן שחזר מהמשטח הקופח, אחרי טחינה של כמעט חצי שעה. הוא פשט את החולצה המאובקת ותפס את המקום שהתפנה כאילו כלום לא קרה.
"זה כמו השבתות בבית.." הטעים.. "גם שם אין מנוחה לצדיקים.." קבל.
"מה הולך בבית?" התענינתי.
"אבא שולח אותי ואת אחי לרדוף אחרי מכוניות ברחבי ירושליים.." הוא סיפר, "גרוע יותר מהתיזוזים של יום ראשון.." הוא ציין.
"אבל מה ההיגיון בלרוץ אחרי מכוניות?" הקשה פולק.
"הוא רוצה כמה שיותר סיסמאות מסטיקרים וכאלה, הוא כותב איזה שיר עם הדג נחש ואהובה עוזרי על סטיקרים.." נידב.
"אל תדאג.." הרגיע אותו רוזנמן, "זה בחיים לא יתפוס.. רעיון כל כך דבילי לא שמעתי מאז יורי החליט שצריך לנקות את כבלי הגרירה בוזלין.."
"זה בחיים לא יתפוס.." צחקו כולם.
"זה באמת לא נשמע משהו.." הסכמתי.
בתמונה, קול למתים - 'תגיד להם שגרוסמן שלח אותך' . יומנעים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו