| 10/2006
סוכות נגד יחזקאל

"אז איך בדיוק זה אמור לעזור לי להשיג חברה?" התעניין יובל2. "יובל ,אם החלטת לדבר בזמן שאתה מחזיק את המוט, תשדל לא לעשות את זה בליווי תנועות ידיים." אמר דמיאן מוצץ את אצבעו שנפגעה בניסיון להכות במוט המתנדנד בעזרת פטיש חלוד. "זה פשוט מאוד.." אמרתי, מניח ארגז קישוטים מרשרש על הדשא, "הכל יודעים שהדרך הטובה ביותר לליבה ואל תחתוניה של בחורה היא סוכה איכותית." "אתה מדבר שטויות", אמר יובל1, "הדרך הטובה ביותר לתחתונים של בנות זה להיות קירח עם מעיל ניטים וקול גבוה." "או קאוובוי." הסכים יובל2. "הו כן?" הקשתי, "ונניח שאתה קאוובוי קירח עם עם מעיל ניטים, יושב לך על הבר עם כוס שוקו מהבילה ביד, כשלפתע אתה מבחין בעלמת חן בכיסא שלידך.." "אני אשאל אותה מה שמה.." אמר יובל2, מוציא קוביית ק-12 מהכיס. "תחזיר אותה פנימה סוטה!" צעק עליו דמיאן. "הוא צודק!" הסכמתי, "זה לא דייטינג סימולטור או משחק תפקידים - אלה החיים האמיתיים!, בכל אופן - אז אתה יושב לך על הבר, מזמין לה שוקו, שואל אותה לשמה. העינינים מתחממים - אתה לוקח אותה הביתה, אחרי שהיא כבר מסוחררת כדבעי מקקאו ולקטוז - גורר אותה עד למפתן הדלת ושם היא פוקחת לפתע את עיניה ושואלת - "איפה הסוכה שלך?" "אוקיי.." אמר יובל2, חושב אם כדאי להתחרט על השאלה? "ומה תענה לאותה בחורה?" הקשתי, "אין לי סוכה, כי אני גר עם ההורים? ,אין לי סוכה כי הכלב אכל לי אותה?, היתה לי סוכה, אבל עיקלו לי אותה? - שום דבר מאלה לא יושיע אותך - את הלילה תבלה לבד." הם הקדישו לזה דקת מחשבה.
 "טוב, אז הוכחת לנו שסוכה עוזרת בשימור בחורות, אבל איך בדיוק אנחנו אמורים להשיג אותן באמצעות סוכה?" שאל דמיאן שובר את הדממה המבולבלת. "יהיה קצת קשה להסתובב איתה ברחוב ולתת לבנות ללטף אותה.." הסכים איתו יובל1. "אתם לגמריי מפספסים את כל הקונספט!" אמרתי, "השמועה על סוכה יפה מתפשטת מהר יותר מויקי כנפו במחאה. דקות אחרי ששהסוכה תעמוד על תילה לא תחלוף נערה אחת ברחוב בלי לקפוץ ולהתעניין בשלום האושפיזין." הבטחתי. "זה מניסיון?" שאל יובל1. "זו מסורת." הסברתי. "ואתה לא סתם מנצל אותנו כדי שנבנה את הסוכה במקומך?" "במקומי?!" הזדעקתי, "אתם בונים סוכה על השטח שלי, למען טובתכם האישית, ועוד מעיזים לפצות פה ולומר שאתם עושים את זה במקומי?" רעמתי מניף אצבע מוכיחה, "וחוצמזה, אחרי שאתם תלכו אני אשאר פה לבד עם כל מלאכת הקישוט המפרכת.. במקומי הם אומרים לי."
העבודה נמשכה אל תוך הלילה, תוך כדי קללות וויכוחים. כל אותו זמן, וכלל לא הרגשנו בזוג העיניים הצהובות שצפו בנו בעיניין מבין השיחים החשוכים.
בשוך העבודה, אחרי שגירשתי את היובלים ודמיאן עם כוס מיץ פטל, התפניתי לעסוק במלאכת הקישוט. נכנסתי אל הסוכה החשוכה, והתחלתי תולה קישוטים סרי טעם על הסכך והדפנות. שרקתי לעצמי בנעם שירי סוכות עליזים, כשלפתע הבחנתי בתנועה חשודה בכניסה לסוכה. "לא! לא! לך מכאן! תסתלק!" אמרתי בפחד, מצליף בפולש בשרשרת נייר. "קישטה!" אבל יחזקאל לא התרשם. הוא פסע מעדנות אל תוך הסוכה, כשהוא בוחן את סביבותיו, והתיישב במרכזה כמו קובע עובדה.
וקצת על יחזקאל: לכל מי שעוד לא מכיר את החתול שלנו - מדובר בבריה עדינת נפש, רכה, ושקטה שחוץ מחומנים וכמה תיקנים אין לו שום אויב בכל העולם. ויחזקאל? יחזקאל דומה לו שתי טיפות מים. אלא שכאן מסתיים הדימיון. בעוד חתולנו הוא חתול עדין ורגיש, יחזקאל חתול הרחוב הוא בבואתו מהצד השני והאפל של המראה. "למה אתה ממשיך להאכיל אותו?" שואלת אותי אמא כל פעם שאני לובש את השכפץ ויוצא להאכיל את הבריה המרושעת האורבת מחוץ למפתן. "גיבוי אמא," אני מזכיר לה, "גיבוי.." הסיפור מורכב מכפי שהוא נשמע. זוכרים את בצלאל? בכל אופן, החלטנו לאמץ את החתול שהיה לו להביא לנו, אך אחיותיו הקטנות ואמא שלו עד היום נורא קשורים אל היללן השעיר, ודורשים שנשלח להם תמונות מדי חודש בנוגע להתפתחותו של הרך הנולד. המחשבה שיום אחד ימצא חתולנו את מותו הפתאומי בטרם עת, או יאבד עין או רגל היא רק שניה בחומרתה לאפשרות שאמא של בצלאל לא תקבל למייל תמונה של חתול שלם מידי חודש. יחזקאל הוא כפיל מושלם, למעט ההבעה המרושעת, קולו הגבוה, והאשכים הענקיים שלו - המתבוננים בתמונות לא יכולים להרגיש בהבדל.
בעוד חתולנו שלנו נהנה מאוכל ומים בשפע, חיסונים, ופינה חמה לישון בה והכל תחת קורת גג ממוזגת ונוחה. עליהם הוא גומל לנו בכך שהוא מגיע בלילות להתכרבל איתנו, ומשאיר שריטות של שביעות רצון על הספות והרהיטים. יחזקאל לעומתו, בתור חתול שני במעמדו, הוא זוכה למנת עצמות פעם בשלושה ימים ולאספקה סדירה של מים טריים - וכל אלה מחוץ לבית. אך אם רק תנסו להעביר עליו יד לליטוף מיד תרגיש את נחת זרועו של יחזקאל. או אם למשל בשעת לילה מאוחרת יצאת מהבית ונתקלת בטעות בצלחת העצמות של יחזקאל - גורלך כבר נחרץ. לרוץ ולברוח אין טעם - יחזקאל מהיר ממך. להיכנס הביתה ולנעול את עצמך בפנים? - אדרבא - ליחזקאל עצבי פלדה, סבלנות אין קץ וזיכרון טוב לסוגי נעליים, בפעם הבאה שתצא הוא יחכה לך שם. בכל פעם שיש התרחשות מסויימת במטבח - מישהו פתח מקרר או משהו טוב מתבשל על הכיריים מזנק יחזקאל על חלון המטבח ומשקיף. במבט יוקד ומלא חימה הוא מביט כיצד אנו שולפים קציצות מהבילות מתוך סירי נירוסטה, או בוצעים עוף בגריל מעל מגש זכוכית גדול. ואוי לנשמתנו אם יחזקאל לא יזכה למעשר מאותה ארוחה - שכן יחזקאל זוכר. כל בוקר עת אבא יוצא לעבודה, יחזקאל ממתין לו. וכשאבא מניף את רגלו כדי לגרש את יחזקאל, במקום להסתובב ולברוח כמנהגם של שאר חתולי העולם, יחזקאל נעמד על רגליו האחרויות ושולף ציפורניים בהתרסה - בדרך כלל ידו של אבא על העליונה, אך זאת רק בהנחה שהוא יצא עם האקדח מהבית באותו יום. בניסיון לפייס את יחזקאל ובתקווה שיפסיק לכעוס עלינו כל כך, הקצנו לו ספת ברביות רכה ונעימה אותה הצבנו בפינת החצר, כדי שגם לו יהיה מקום לחזור אליו בסוף היום. לשמחתנו נראה שיחזקאל חיבב את הספה, אך למרות המנחה הנדיבה יחסו אלינו לא התרכך כהוא זה, אך לפחות ידענו איפה הוא לן בלילות, וידענו להתרחק מהאזור.
אלא שכמה ימים לפני סוכות, הגנן שלנו החליט שהספה הקטנה והורדוה מקומה בפח, מאחר ואין לדעת אילו מזיקים ושאר מתגוררים בה. וכשחזר יחזקאל מהפטרול היומי וראה כי ספתו איננה - חיינו לא חזרו להיות כשהיו.

"נראה שהוא חושב שהסוכה היא פיצוי הולם על הספה שנעלמה לו.." סבר אבא. "אבל אנחנו צריכים את הסוכה.." התאוננתי. "אפילו יותר ממנו.." "תצטרכו ללמוד להתחלק.." הוא הטיף.
וכך בנוסף לאברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף ודוד הצטרף גם יחזקאל אל רשימת האושפיזין המכובדת. בלילות יכולתי לשמוע אותו מבעד לחלון חדרי, יושב ומגרגר לו בהנאה בסוכה, או קורע לגזרים קישוט שהתנדנד יותר מידי. רק קיוויתי שימאס לו מהסוכה עד כניסת החג.

התישבנו בסוכה, מדיפים ניחוח אפטרשייב, ומחככים ידיים בציפיה. הערב עבר די בסדר, הארוחה הלכה למישרין, מידי פעם טפרים קטנים וחד משמעותיים ננעצו במכנסיים של אחד מהמסובים ולא הרפו עד אשר נזרקה חתיכת אוכל אל הדשא, ואז בנהמות היה יחזקאל מרפה ומתנפל על הנתח. עת סיימנו את הארוחה, נשארנו לשבת, דרוכים וממתינים לבנות שיבואו להתפעל מהסוכה ומהיושבים בה. "ששש!" אמרתי ליובל2, "מישהו מתקרב.." לחשתי. ואכן, קול פסיעות וצחקוקים נשיים נשמעו במעלה שביל הגישה של הבית. "הן לפחות חמישה.." אמרתי מציץ מבעד לסדין שהיווה את דופן הסוכה. "זה אומר שיש לנו אחת ספייר!" אמר יובל1 מחליק כיף ליובל2. "הן מתקרבות.." לחש דמיאן, "לאחת מהן יש עקבים.." הוא אמר מטה אוזן. לפתע נשמע קול גרירה קטן ולאחריו פכפוך קטן בקצה גבול השמיעה. יחזקאל זקר אוזניים. "מה זה היה?" שאל יובל1 אחרי שראה אותי מכה במצחי. יחזקאל זינק מבעד לפתח הסוכה, שש אלי קרב להגן על צלוחית המים שלו. "לאא! יחזקאל!" צעקתי אחריו.. אבל היה מאוחר מידי, צרחות בהלה חדות נשמעו מכיוון השביל, ומיד אחריהם גם קולות של מאבק ובד נקרע. כשהגענו לשם כבר היה מאוחר מידי,על השביל לא נותר דבר להוציא את יחזקאל, צלוחית המים, וכמה כתמי דם.

בצר לנו יצאנו לנדוד ברחובות, בחיפוש אחר סוכה שתסכים לארח אותנו. עברנו בית בית, אך שום סוכה לא היתה יפה כמו שלנו. "אוליי נלך לאלטמן?" הציע יובל2. החלטתי שזה רעיון לא רע, ומאחר ואלטמן גר בצמוד אליי - ההליכה לא היתה קשה במיוחד. "מה מביא אתכם לפה?" שאל אלטמן. "יחזקאל.." אמר דמיאן קצרות. הסתכלתי סביב על החצר של אלטמן, והגעתי למסקנה מרחיקת לכת. "אלטמן, אתה מומחה ברמה בינלאומית לכל הקשור בפורנו, ועשית עבודה מקיפה על מין בתור עבודת גמר בתיכון.. ובכל זאת, קשה לי שלא לשים לב שמעולם לא היתה לך חברה." ציינתי. "כן, קורה." הסכים אלטמן. "חשבת פעם על סוכה?" שאלתי. "על סקס בסוכה?" תמה אלטמן. "לא בהכרח! לא בהכרח!" מיהרתי לומר, "אבל זה בהחלט אמור לשפר את הסיכויים שלך.." "לא עדיף להיות קאוובוי?" שאל אלטמן. "תן לי לחזור אלייך עם זה.."

"בוא לסוכה יובל.." הצעתי ליובל1. "נאכל קצת לפני הפסיכומטרי, ואוליי נספיק לפגוש איזו מקומית נחמדה." "אבל יש שם יחזקאל.." אמר יובל כשפחד אמיתי בקולו. "זה בסדר, שמתי לו קופסאת שימורים שלמה של טונה, זה אמור לתת לנו מקדמה של חמש דקות אם נחליט לברוח." הרגעתי אותו. -כעבור דקה- יובל ואני מיהרנו פנימה חזרה אל תוך הבית נשענים על דלת הכניסה כששריטות עזות ניתכו עליה מן העבר השני. "היית אמור לפתוח את הקופסא לפני שזרקת אותה עליו.." גער בי יובל. "זרקתי עליו גם את הפותחן לפני!" התגוננתי, "זה לא שהוא היה מחכה עד שאני אפתח לו את הטונה.."

"תתעורר.." הציע אבא. הקצתי משינה טרופה בה רדפו אחריי גיליונות של בחינה פסיכומטרית שפטלו לי את הצורה. "איקס בשניה שורש שלוש לחלק לארבע!" דיקלמתי מוכנית. "סוכות נגמר.." אמר אבא. "נגמר סוכות?" שאלתי. "הגיע הזמן שתפרקו את הסוכה שהקמתם לכם שם." הודיע. פירוק הסוכה היה חלק קל מאוד יחסית, חיכינו לרגע שיחזקאל יצא לפטרול היומי שלו, והסתערנו בפטישים שלופים על הסוכה. תוך רגע היא כבר שכבה לה על הארץ בלי רוח חיים. כשחזר יחזקאל והתבונן בנו בסקרנות שעה שאספנו את שברי הסוכה מהקרקע, הוא אפילו לא מצמץ. "הטיפש הזה בכלל לא שם לב שאנחנו מפרקים את מה שעד לפני רגע היה הבית שלו.." אמרתי ליובל1 מחייך. אלא שהגשם השוטף שהגיע ביום למחרת הזכיר ליחזקאל את מצב העינינים. במשך כל היום ישב יחזקאל על חלון המטבח, משגר מבטים חורשי רע לעבר יושבי הבית. ובאותו ערב, כשאמא חזרה הביתה, אחרי שנפרדה מעל האורחים שהגיעו לבקר אותנו אותו ערב, היא גילתה בסלון שני חתולים זהים. ועוגה חסרה אחת. הוזעקתי מהחדר כדי לומר לה באיזה מהחתולים מותר לה לבעוט. יחזקאל ישב לו על הספה, כאילו זהו מקומו מאז ומעולם, מתרווח לו בין הכריות ומלקק את השפתיים. על השולחן מולו היכן שעמדה לפני רגע עוגת יום ההולדת של אחותי נשארה תבנית ריקה, עם עקבות ברורים של חתול בתוכה. ויחזקאל - לא התרגש גם כשמילאתי כוס מים כדי לשפוך עליו הוא נשאר על עומדו בטוח שכישורי המשחק שלו יצילו אותו הפעם. היות וגם ככה יש גשם בחוץ - הניח יחזקאל שקצת גשם בפנים שווה את העוגה הנהדרת. וכך בגב רטוב ובטן מלאה יצא יחזקאל את מפתן הבית, מלקק את שפמו, ומביט אחורה כמו משדר איום שקט - עוד אחזור.

השבוע כנראה אני עומד להקים את הסוכה מחדש, משום שנמאס לי מפלישות היחזקאל החוזרות ונשנות - אז אם מישהי מעונינת להיות אושפיזין - אני מכריז על פתיחת עונת המנויים בסוכתו של יחזקאל. המעונינות מזומנות להשאיר תגובה, בצירוף הצהרה שאין להן שום כוונה להגיש תביעת נזיקין בגין אובד של כמה גפיים או מאור עיניים.
 בתמונה, סוכת שלום. - יומנעים.
| |
|