| 12/2006
מור"ק חסר פואנטה.
אקטואליה 1:
החורף טרם הגיע, אבל הנחליאלי כבר פה.
עמכם הסליחה. (אפשר ומותר לכבות אותו, אבל למה לטרוח - זה שיר כל כך יפה.)
אקטואליה 2:
מכתב פתוח לבני סלע:
בני היקר.
בכיתי כששמעתי שנתפסת.
מטומטם אחד!
איך הרשת לעצמך להיתפס?
אתה ודאי יודע, אפילו טוב יותר ממני, כמה לא נעים להיות עבריין מין בכלא.
אבל אני לא מקונן על מר גורלך, אדון סלע.
אני בוכה על האגדה שנמצאת עכשיו מאחורי סורג ובריח. אלמלא נתפסת, היית חי לנצח.
בין אם היית נמלט לקוואלה-למפור ובין שהיית מוצא את מותך באיזה מדבר שכוח אל, או נטרף על ידי להקת תנים - גם בעוד עשר שנים, אם שהיתה מנסה להאכיל את בתה הסרבנית היתה מאיימת "אם לא תגמרי הכל מהצלחת, יגיע בני סלע ויבעל אותך."
גם בעוד עשרים שנה, נערות שחזרו מבילוי היו חושבות פעמיים לפני שהיו נכנסות לחדר מדרגות חשוך.
וגם בעוד חמישים שנה, היו ממשיכים הטלפונים ביומן המשטרה לצלצל אחת לשבוע, כשאיזה נהג מונית או זקנה סכיזופרנית היתה משוכנעת שזיהתה אותך ברחוב.
אין לך מושג כמה איכזבת אותי.
יש לך את המראה המושלם, המוניטין מפלצתי, ויותר מכל את השם הזה.
בני סלע - כל כך קליט.
לו היו קוראים לך אלכסיי שמוצ'צקורבילי לא הייתי מצייץ.
אבל לעזאזל! אתה בני סלע! המותג!
האלביס של האנסים, או ג'ק המרטש היהודי אם תרצה.
איזו מן דוגמא אישית אתה נותן לכל אותם אנסים חובבים שתמונתך היתה לנגד עיניהם בכל השבועיים האחרונים?
בני סלע, תתביש לך. |
|
פרוזה:
הקדמה:
חיפוש בגוגל תמונות של המילה ג'נין. כשפילטר הסינון כבוי, עלולה להוביל אתכם לתמונות שידירו שינה מעיניכם, ויגרמו לכם לרחם על תושבי ג'נין.
המציאות שונה בהרבה. אני הייתי בג'נין, וקבלו את הבטחתי - מדובר במקום מקסים, מעניין, ומלא הפתעות. (כולל תמונות אקסלוסיביות מביקורנו בג'נין הנהדרת).
וכעת אספר לכם על הימים בהם הייתי רוצה לעבור ולגור שם.
"יו-סף! יו-סף! יו-סף!" עודדנו אור ואני את יוסף תותחננו בקשר הפנים.
"א.., אני לא יכול לעשות את זה." אמר יוסף.
"נו, פשוט תתרכז וזה יצא." אמר [סג"מ] גלעד בסבלנות.
"אני לא יכול! זה לא יעבוד! אני יוצא החוצה.." הכריז יוסף.
"אתה לא יוצא לשום מקום.." הזהיר גלעד.
"שאני אבוא ואראה לך איך עושים את זה?" שאל אור.
"לא, אני יכול לבד.." התעקש יוסף.
...
...
...
"נו?" שאל גלעד אחרי שתי דקות של דממת קשר פנים.
"כלום.." הודה יוסף.
"הנה אני מגיע." החליט אור מתנתק מקשר הפנים.
נשמע רשרוש של כסא מונמך, ואחריו נקישות מהירות של משענת שנזרקת לאחור בקול חבטה, ורגע אחר כך כבר ביצבץ ראשו של אור בין רגליי ובמשנהו כבר זינק פרי חלציי מתוך תא הנהג לצריח.
"היי אור!" קידמתי את פניו בברכה.
"מי זה הערבי הזה?" דרש אור לדעת, עת פגש לראשונה מזה יומיים בפרצופו המזוקן של גלעד, "ממתי מכניסים ערבים לטנקים?" הוא חקר אור.
"אתה חושב שאתה נראה יותר טוב?" שאל גלעד, מגרד את זקנו שהספיק לצמוח פרא ב48 השעות אותן בילה הצוות בטנק.
"לפחות אני לא נראה כמו איזה מוסטפא.." אמר אור שיניו מבליחות בחיוך מבין יער הזיפים שסביב שפתיו.
"תחזור לתא שלך כבר.." הורה מוסטפא. , "למה לעזאזל עלית לצריח?"
אור גירד בפדחתו, ואז נזכר במשהו חשוב ופנה אל יוסף.
"נו מה הבעיה תגיד לי?" הוא דרש לדעת, חוטף את הבקבוק מבין ידיו הרועדות של יוסף, ופותח את רוכסן החזה התחתון של הסרבל. לכדי סדק.
"הנה ככה!" הסביר אור, מצביע על הקילוח הזהוב שהחל ממלא את הבקבוק, "תסתכל כשמסבירים לך!" הוא גער ביוסף.
"לא רוצה.." אמר יוסף מפנה את מבטו מתצוגת היכולת של אור.
"כל הכבוד אור!" אמרתי מוחא כפיים בהתלהבות עת פקק אור את הבקבוק מלא השתן המהביל והושיט אותו ליוסף שיראה דבר דבור על אופניו שימוש נכון בשלפוחית מהו. "יוסף אתה צריך ללמוד משהו מהנהג שלך.." הטפתי.
"זה לא יעזור.." אמר מוסטפא, "כבר שעתיים שהוא עומד עם הבולבול בתוך הבקבוק ולא הוציא טיפה.."
"ניסית לחלוב אותו?" שאלתי את יוסף, מהדק אתכפפת הנומקס. שלי אל פרק ידי בנחישות.
"תעיף את היד שלך!" צעק יוסף מתחלחל, "וגם אתה אור!"
"אור תחזור לתא שלך, אנחנו כבר עומדים יותר מדי זמן באותו מקום, הגיע הזמן לזוז." הורה מוסטפא.
~הו ג'נין היפה.~ חשבתי לעצמי עת החריד אור את מנוע הטנק מתרדמתו, וחריקת הזחלים על האספלט החלה.
כל כך אהבתי את הגיחות לג'נין.
נסיעות ארוכות ורועשות, הפסקות קצרות ושלוות, נופים מרתקים, והעיקר - הרחק מ250.
250, רק המחשבה על המוצב האפור שממתין לי בסוף המבצע גרמה לי להיאנח. אבל באותן דקות שום דבר לא יכול היה להרוס לי את המצברוח.
נכנסנו לגיחה נוספת אל פרברי העיר השקטה, וכצפוי תוך פחות מדקה כל העיר לבשה חג.
תמיד משעשע להתבונן מבעד ליתוש. ולראות כיצד אנשים שעד לפני רגע ישבו על ספסל וקראו עיתון, או ישבו ושתו קפה באיזו חנות יחד עם חברים עוזבים בבת אחת את הכל עם הישמע טרטור המנוע המרוחק.
עד שאנו מגיעים אל הכיכר כולם כבר נמצאים שם עם אבנים מלא הכיס, מוכנים לקבל את פנינו, כמו היינו חתני בר מצווה.
אנשים שעדיין חגורים בסינרי תספורת, אופים עם קמח ביידים וילדים שעד לפני רגע ליקקו להם גלידה בשלווה, כולם כולם זונחים את הכל וממהרים לקדם את פנינו.
בדרך כלל אחרי שלוש דקות של אבנים מגיע תורם של דליי הצבע, והצמיגים הבוערים. ואם מחכים רבע שעה, מגיעים הדברים המענינים באמת.
"אתה שומע את כל הממטרים האלה?" שאלתי את יוסף.
"נו, כן - אבנים.." אמר יוסף.
"זה לא נשמע לך קצת כמו גשם?" חקרתי.
"קצת, אם לא היה אוגוסט עכשיו.." הסכים יוסף.
"וזה לא עושה לך חשק להשתין?" ניסיתי.
"תבין מאגנה.." אמר יוסף, "אין דבר שאני יותר רוצה לעשות עכשיו מאשר להשתין.. אני -"
טראח!
"מה זה היה?" שאל יוסף בבהלה.
"נראה לי שזה היה כיור.." אמר מוסטפא מציץ מבעד לאפיסקופים.
"זו בטח לא אסלה.." אמרתי פוזל לכיוונו של יוסף, "כולם יודעים שלערבים אין אסלות בבית."
"אמבטיה," אמר אור, "הליפה עדיין תלויה לי על הגובל השמאלי.."
"סופסוף גם אנחנו מקבלים משהו.." אמרתי, "זה לא פייר שרק את הגולנצ'יקים הם מדגמים.."
ובאמת, גולני, שנסעו אחרינו ואחרי הטנק של צוות ג' באכזרית הגוצה נמוכת הצדודית, שנראתה הרבה פחות מאיימת משני הטנקים הגאים ועבי הקליבר, זכו למטר של בשר ישן, לוחות שש-בש, אגרטלים, וכסאות ישנים - ובאופן כללי לקבלת פנים של תיירים בהונללו.
"אפילו פרחים הם קיבלו.." התלונן יוסף.
"אתה סתם קנאי.." נזף בו אור, "שכחת ששבוע שעבר שקיבלנו דלי חדש ונוצץ למשטח טנקים?" הזכיר לו.
"הם קיבלו טוסטר אתמול.." אמר יוסף.
"ואת הדובי של אתמול, גם אותו שכחת?" שאלתי את יוסף.
"זה היה חתול.." אמר יוסף קודרנית.
"אז בגלל זה יש לנו כתמים של דם ושתן על המדוכות?" שאלתי.
"זה לא היה בגלל הפח טמפונים שזרקו עלינו הבוקר.." אמר מוסטפא.
"טמפונים?!" שאלתי, "מתי פספסתי את זה?"
"לא ממש טמפונים.." הרגיע אותי אור, "זה היה יותר כמו נייר עיתון מגולגל עם צמר בקצה."
"הו." אמרתי חושב על זה רגע, "ומאיפה השתן?"
אחרי שעות של נסיעות במעגלים בתוך העיר גם לערבים נמאס מאיתנו, והיינו ממש צריכים להתאמץ כדי לחטוף אבן (להתאמץ = לגהץ מדרכה או לשפשף בית.).
"הם התרגלו אלינו כבר.." הודיע יוסף.
"לא אתה לא יכול לצאת להשתין!" אמר מוסטפא מקדים אותו בצעד.
בסוף אותו יום עצרנו לנוח על גבעה מבודדת.
יוסף קיבל את האישור הנכסף לצאת מהטנק כדי להתרוקן, ובדרך החוצה הוא כמעט השתין על אלצפן (המ"פ מהטנק השני), מרוב התרגשות.
"איך הולך?" שאל אלצפן.
"כרגיל.." ענה מוסטפא, "מאגנה פה נוחר, אור מנסה לתפעל את הקומקום ויוסף הלך להשקות את הטנק."
"טוב, תתארגנו - ארוחת ערב אחרונה בשטח, וחוזרים."
*בונק* (קול של ג'אנטקס. נחבט בתקרת תא הלחימה)
"בוקר טוב מאגנה.." אמר אלצפן.
"לאן חוזרים?" שאלתי.
"אנחנו לג'אלמה, אתם ל250.." הסביר אלצפן.
"אי אפשר להישאר פה עוד?" שאלתי.
"תמיד אפשר להשאיר אותך כאן, אבל הטנקים צריכים לחזור.." התלוצץ אלצפן.
 
היתה זו ארוחת ערב נהדרת ועגמומית משהו.
אור הצליח סופסוף לתפוס את הקונספט של קומקום ה24 איתו התעסק במשך כל היום.
המכשיר השטני היה פולט גיצים וגולש בלי התראה, ובתא הנהג אין יותר מדי מקום לברוח, כך שביידים מלאות כוויות מזג לנו אור בזהירות מים אל תוך המנות החמות וכוסות הקלקר עם התה.
הייתי עסוק בלדחוס את חבילת החמאה השלישית אל תוך הלחמניה שלי כשיוסף יצא מדלת המסדרון האחורי כשבידיו אחת מחבילות הממתקים המפלצתיות אותן אמו נהגה לשלוח לו בקביעות.
היתה זו ארוחה נהדרת, אך הידיעה שאת הלילה אבלה באחת מעמדות השמירה של 250 הקנתה אפילו לשוקולדים של יוסף טעם מריר.
בדרך חזרה כשהגולנצ'יקים נתקעו בלי בלמים ומנוע, עוד העזתי לקוות שאולי נרוויח עוד לילה בג'נין.
אך כשמוסטפא בעט אותי החוצה, ואמר לי לחבר אותם בכבלי הגרירה ידעתי שאפסה התקווה.
עת חזרנו ל250, אחרי ששיחררנו את כבלי הגרירה מהאכזרית, וכל טיפולי הצוות הדרושים נעשו חזרנו בצעדים כבדים אל המוצב האפור.
"יאללה יוסף, מאגנה, צעירים! תעלו כבר לשמור.." קידם אותנו שאול לשלום ממרומי הש.ג.
לא היה לי אפילו הכוח להשיב לו לשלום. נכנסתי אל המיטה בגרירת רגליים. משאיר אותו ואת יוסף ושאול להתנצח על דיני פז"מ.
למחרת בבוקר התעוררתי מדוכא כל כך שאפילו החברים שהבאנו איתנו מג'נין למוצב לא הצליחו לעודד אותי.
בצר לי שטחתי את בעיותיי בפני אור ושאול.
"מה כל כך מפריע לך להיות כאן?" שאל שאול.
"אני לא יכול להצביע על זה.." אמרתי.
"זה בגלל שיורים עלינו כל הזמן?" שאל אור.
"לא, זה דווקא נחמד.." אמרתי, "זה מראה שאכפת להם מאיתנו.."
"זה בגלל שהדבר היחידי שיש לאכול זה שאריות משבוע שעבר?" שאל שאול.
"זה גם חלק מהעיניין.." הודתי.
(בעוד שבטנק בג'נין זללנו מנות מארבים - אוכל מקופסאות - מזון שאצבעותיו של גנגנה הטבח לא בחשו בו, ואת החבילות של יוסף.
ב250 היו רק שאריות מהאוכל שהמטבח שלח לג'אלמה, ואת החבילות של יוסף.)
"זה פשוט שנורא אפור ומשעמם פה.." נשמתי לרווחה "זהו אמרתי את זה.."
"אתה רומז שאין לך מה לעשות פה?" שאל יבגני שעבר מאחורינו לועס קרום של לחם.
"חוץ מטיפולי טנקים, שמירות, מחסום, ניקוי מוצב, ניקוי נשק, שטיפת כלים, פריקת ציוד ונהלי בוקר?" שאלתי.
"אתה יכול למלאת שקי חול.. אם כל כך משעמם לך.." הציע יבגני.
"אני לא בטוח עד כמה זה כיף לשחק בחול." אמרתי.
יבגני הביט בי במבט אטום, והבטיח שיחשוב על העיניין.
עוד באותו הערב עשה יבגני את המעשה ששינה את פני המוצב.
"מה אתם אומרים?" שאל יבגני, מתפרץ אל תדריך המוצב כולו מכוסה בסיד וצבע שחור..
"מה אתם אומרים על מה?" שאל פרוכטמן.
יבגני הצביע הצביע בגאון על ביצה שחורה לבנה שצייר על הקיר הסמוך לש.ג.
"מאוד מרשים.." אמר מוסטפא, "מה זה.."
"נו זה הדבר הזה של הסינים.." אמר יבגני, "פינג ופונג.. איך שלא קוראים לזה.."
הפינג ופונג של יבגני, היה הסנונית הראשונה.
שבוע אח"כ חזר שאול עם מערכת סטריאו וארבע רמקולים. והמוצב התמלא בקולו המרנין של מאיר אריאל.
אותה שבת באמצע טרמינל לומינלט , הופיעה אמו של מוסטפא במפתן המוצב, ובאמתחתה טלויזית ענק.
אור תרם את חלקו לשיפור הכללי, בכך שהזמין את מזרחי למוצב יחד עם הפלייסטיישן שלו.
קוצ'נקו ושמילוב שמו נפשם בכפם כשטיפסו אל גג הפילבוקס והציבו שם צלחת לוויין של יס. הצרורות לא איחרו להגיע, ושמילוב וקוצ'ה מצאו את עצמם במצב לא נעים מזנקים למטה אל המיטות הצרפתיות הקשות כשהכדורים שורקים מעליהם.
באחת השמירות בפילבוקס, יוסף שבא להחליף אותי שלף גיימבוי מהכיס.
לשמחתי, המוצב החל מקבל במהירות ציביון של בית.
כורסאות צצו בפינות המוצב, לונגים נתלו על הכניסות, מפצלים ומאריכים יצאו משני השקעים היחידים במוצב, והתפשטו כמו קוצים לכל פינה במוצב.
אפילו טוסטר אובן וכיריים הגיעו במשאית מהגדוד, יחד עם הבשורה המשמחת שמעתה ואילך לא נקבל עוד שאריות אוכל מג'אלמה - אלא נכין אותו בעצמנו.
"והשמחה היתה גדולה.."
"קשה להאמין שעד לפני שבוע הרהיט היחידי במוצב היה המדף הזה שמעל השלולית שמול השירותים.." אמרתי ליוסף שעה ששלפנו את המחשב החדש שהבאתי מאריזתו.."
"קשה לי להאמין שהבאת מחשב למוצב.." אמר יוסף, מביט בקנאה במחשב הכסוף שנח בכניסה לפילבוקס.
"מה כבר יקרה לו פה?" שאלתי, "זו תוספת נהדרת! יהיה לנו את כל המוסיקה, המשחקים והפורנוגרפיה שרק נוכל לבקש.."
"זה מחשב שעולה 3,000 שקל.." הזכיר לי יוסף.
"אני יודע, פירוט האשראי שלי מזכיר לי את העיניין כל חודש.." אמרתי ליוסף, "אבל אל חשש, חשבתי על הכל."
"כן, הנה תסתכל.." הסברתי ליוסף, "המטף נמצא צמוד למחשב, כדי למנוע נזקי שריפה אפשריים, פרשתי מזרן משני צידי הארונית שעליה ניצב המחשב כדי למזער נזקי נפילה, וגולת הכותרת.." אמרתי בונה מתח.
"נו!" לחץ יוסף.
"אה-ואלה" אמרתי שולף את קוביית הפלסטיק מהתיק.
יוסף העביר את מבטו מהקוביה אליי ושוב אל הקובייה.
"אתה לא מתכוון לשאול אותי מה זה?" שאלתי.
"לא אכפת לי.." אמר יוסף. "ואני לא מתכוון לתת לך את התענוג."
"טוב ששאלת!" אמרתי מתעלם, "זה אל-פסק" הוא יכול לעמוד בפני מכת ברק ישירה, והוא ההגנה האופטימלית בפני כל נזקי החשמל האפשריים.."
"אה-הה." אמר יוסף. "עכשיו תתקין לי פיפ"א.."
כל כך נהנתי ב250 המחודש והמשופר, שברגילה הראשונה שהזדמנה לי חזרתי אל המוצב בלוויתה של זרובבלה, יחד עם עוד ארבע פחיות צבע שרכשתי מכספי. (כל הדרך מתל-אביב לג'נין בטרמפים יחד עם פחיות צבע מברשות ורולר - זה כבר סיפור בפני עצמו.)
יחד קישטנו את קירות המוצב החשופים בציורים של טנקים ורודים, לבבות, וכבשים.
הרעיון המקורי של ערבים ויהודים רוקדים ושמחים כשהם לבושים בלבני נשים ירד מהפרק, ובסוף התפשרנו על ציור של דמויות מסדרת המופת דאז מ.ק. 22.
החיילים במוצב שסגרו כבר שתי שבתות ב250, התייחסו לזרובבלה כמו ג'נטלמנים אמיתיים.
"אוליי תעשי לנו איזה סטרפטיז?" הציע שאול בנימוס, שעה שזרובבלה עמלה על ציור הקרנף הענקי שעל קיר השירותים.
גם שמילוב הגיע עם סוג של בקשה-פשרה. "אוליי רק איזה ציצי ככה?"
דבר זה לא מנע מזרובבלה להשתמש במקלחת של המוצב, למרות הטסטוסטרון הגואה שארב לה בחוץ.
לא היה דבר משמח יותר מלחזור ממחסום מתיש של שש שעות, ולהתיישב מול המחשב, או לשמוע קצת מוסיקה במקום שעד לא מזמן היה חורבה משמימה.
אוכל מטוגן טרי היה טוב הרבה יותר מהזוועות אותן קיבלנו מהגדוד, ואני ואור היינו מוצאים את עצמנו יושבים וצופים בערוץ הקניות עד השעות הקטנות של הלילה, מוחים דמעה ברגעים המרגשים של טי.וי שופ אמריקה.
לא עברו ימים רבים מאז, ומחלקת הבינוי של החטיבה הופיעה והביאה לנו גג למוצב.
פאקינג גג!
לא היה גבול לשמחתנו.
אלא שבאותה מהירות שהמוצב הפך משיממון לאוטופיה, הנסיגה היתה מהירה לא פחות, וכואבת הרבה יותר.
היו אלה מחלקת הבינוי שהביאו את מבול הפרעונות.
בהתחלה הופיע שליח, שהחתים את מפקד מוסטפא, מפקד המוצב, על שוקת.
"חתמתי על שוקת." בישר לנו מוסטפא בשמחה.
"יש!, שוקת!" , "וו-הוו!" רקדנו שאול ואני.
"זה אומר שנקבל גם פרות?" שאלתי בעניים נוצצות.
ובכן, פרות לא קיבלנו. אבל השוקת המתכתית והאיומה עמדה באמצע המוצב הקטן ממילא, אנשים מועדים עליה בלילות, ונופלים לתוכה בימים.
"אולי נחבר אותה למים?" הציע יוסף למוסטפא, "שנוכל לפחות לשטף בה כלים.."
"לא! זה יהיה בזבוז מכפיר של מי שתיה.." מחה מוסטפא.
"וגם מישהו עלול לטבוע בה." הוסיף יבגני, "בטיחות."
"אם הייתי פרה גם אני לא הייתי בא למוצב הזה!" קילל שאול מאוכזב, יורק אל השוקת.
הצרה השניה באדיבות מחלקת הבינוי הגיעה יום אחרי שמוסטפא חתם על טופס מפוקפק ממחלקת הבינוי.
ישבנו לנו יוסף ואני ביום שמש בהיר, בחלק הלא מוגג של המוצב מתבוננים בשניצלים שהשחימו לאיטם בתנור, כשצל כבד הסתיר את עין השמש.
"הלו! , אתם שם!, זוזו.." רעם קול מאחורינו.
"תשיג לך שניצל משלך.." אמר יוסף לא גורע את עיניו מהשניצל.
"זוזו משם!" צעק מוסטפא, "או שהרצפה תפול עליכם.." איים.
ואכן לא במרחק רב מעלינו התנודדה לה על בקצהו של מנוף - רצפה, שהיתה למעשה גוש בטון יצוק ומרובע במשקל של שלוש טון, ועמדה לנחות עלינו.
יוסף ואני עזבנו את התנור בחוסר חשק, והתבוננו מהצד איך הרצפה נוחתת לה מעדנות ומרסקת את ממיר היס שלנו.
אור ואני בכינו כל אותו לילה, מול ערוץ הקניות בו צפינו דרך הממיר החלופי שהביאו לנו מג'אלמה - זה שאין לו שלט, ואי אפשר להעביר בו ערוצים.
שבוע אחר כך עבר באזור מח"ט הגזרה, והמוצב הצבעוני צד את עינו.
"זה גן ילדים או מוצב?" הוא שאל את מוסטפא בפרצוף אדום ואצבע מנפנפת.
למזלי לא הייתי אותה עת בסביבה, וכשמוסטפא חיפש על מי להפיל את התיק הוא מצא את דודו.
דודו בעיניים דומעות בילה את כל אותו יום צובע את המוצב מחדש באפור מדכא, כשהמחט מאחוריו צוחק ברשעות מחכך ידיים בהנאה, מהטנקים הורודים הקרנף הגדול והכבשים היפות שזרובבלה ציירה לא נותר עוד דבר.
אחר כך, הגיעה השבת המקוללת, או כפי שזקני 250 זוכרים אותו - נקמתו של אללה.
חבילת הממתקים של יוסף נעלמה באופן מסתורי, ובאותו לילה הוחרדנו משנתנו שלוש פעמים.
פעמיים כדי להעביר אמבולנס במחסום (הלוך וחזור).
ופעם אחת כדי לצחוק על אלכס נס ששוב ירו עליו כשהוא שמר בש.ג.
וכל אותה שבת, השמיע הגנרטור של המוצב חירחורים ונהימות שהעידו על בריאות רעועה.
ואז בשעת הדמדומים בלי כל אזהרה, נשמע זמזום חזק מכיוון הגנרטור.
כל האורות הבהבו בחוזקה שעה שהגנרטור החל משתנק.
לפני שהספקנו להבין מה מתרחש, נורו כל המטענים והתקעים מתוך הקירות.
"קפיצת מתח?" שאל מוסטפא, שעה שמטען בוער חלף מעל ראשו.
שאול מיהר לתפוס מחסה בתוך השוקת, רגע לפני שהטלויזיה בה צפו עד לפני כמה דקות ב'מוצר היום' התפוצצה בקול רעש מחריד.
"יוסף!!" קראתי, ממהר מהתופת שבחוץ אל החדר היחיד שהיה ב250, שם מצאתי את יוסף יושב על המיטה ומנופף בידיו על הגיימבוי מעלה העשן שלו.
"מאגנה!" קרא יוסף בעיניים דומעות מעשן וצער.
"יוסף!" קראתי.
"המחשב!" צעקנו שנינו.
מיהרנו אל הפילבוקס, שם עמד המחשב, הכסוף הגאה. עומד בפרץ.
"תסתכל על האל-פסק" הצביע יוסף.
התבוננתי בחרדה כיצד קוביית הפלסטיק ביעבעה והחלה מטפטפת על הרצפה חתיכות פלסטיק שרופות.
"תוציא את זה מהחשמל!!" התחננתי בפני יוסף, "תוציא את זה לפני שיהיה מאוחר מידי.."
"אני לא מתקרב למרחק של פחות ממטר לשום דבר חשמלי כרגע.." הכריז יוסף מסתתר מאחורי גבי.
כשהבנתי שלא אצליח לשכנע את יוסף לקפח את חייו בשביל להציל את המחשב שלי שלפתי כפפת נומקס , והתקרבתי בנחישות אל התקע.
מאחוריי קולות התפוצצות בישרו את מותה של מערכת הסטריאו של שאול.
חרקתי שיניים ושלחתי יד זריזה אל האלפסק השעוותי.
כשכל האורות כבו.
"אני מת?" שאלתי את החשכה.
"לא.." ענה יוסף, "ואני?" הוא שאל.
"אני לא בטוח.." אמרתי.
אור חירום נדלק והאיר עלינו בהילה עדינה. ואז ראשו של מוסטפא הופיע מתוך החושך.
"יאללה, מי בא איתי להחזיר את החשמל?" הוא שאל.
יוסף ששנא להתנדב אבל הרגיש יותר בטוח מחוץ למוצב העשן עלה על שכפ"ץ, והצטרף למוסטפא במסע להשבת החשמל.
שפכתי את האל פסק על הרצפה, והלכתי לנחם את שאול ואור האבלים סביב הטלויזיה, כשכל החשמל חזר.
יוסף ומוסטפא הופיעו בשער המוצב, מסריחים מסולר ומותשים.
עבדנו כל אותו לילה להוציא את כל האוכל השרוף שנצלה בתוך המקררים, וטיטאנו את כל חתיכות הפלסטיק החרוכות אל מחוץ למוצב, והחלפנו את כל המנורות במוצב.
בשוך העבודה, חזרנו אל החדר, עייפים ומותשים, לא לפני שמוסטפא הזהיר אותנו לא להתקרב ולא לחבר דבר אל התקע, עד שיגיע ביום ראשון מאלף הגנרטורים ויחזיר את זולל הסולר הסורר לדרך הישר.
אחרי חצי שעה של שינה טרופה התעוררתי.
"יוסף.." לחשתי ליוסף שישן במיטה מתחתי.
"נננג?" שאל יוסף מסה להירדם.
"אני מודאג.." גיליתי לו.
"מה?" שאל יוסף חצי רדום.
"אני לא יודע אם המחשב שרד או לא שרד את מכת החשמל.." אמרתי מודאג, "איך אני יכול לישון בשקט כשהביבי שלי שרוף בחדר לייד.."
"אם אני אשפוך עליו סולר ואדליק אותו זה ירגיע אותך?" שאל יוסף.
"כן!" אמרתי לו בהחלטיות.
התגנבנו חרש אל הפילבוקס, שם על הרצפה נותרה שלולית חרוכה של אל פסק.
"אתה מוכן?" אמרתי ליוסף, "אני אחבר אותו לרגע קצר, אתה תדליק וברגע שהוא יראה סימן חיים אני אשלוף אותו מהתקע במהירות.."
"מוכן!" אמר יוסף.
"שלוש, ארבע -" בום!
"מה זה היה?!" שאל יוסף.
"זה היה 3000 שקל שהתפוצצו לי בידיים.." אמרתי בעצב, מחזיק כאבל כוח מעלה עשן. (עריכה: יוסף רק ביקש להוסיף בנקודה זו שהוא לא הצליח להרדם כל אותו לילה מרוב צחוק.)
אפילוג:
"לאן אתה חושב שאתה הולך?" שאל מוסטפא.
"למקום טוב יותר!" השבתי, עובר את המחסום לכיוון ג'נין עם תיק מלא תחתונים להחלפה.
העפתי מבט אחורה לעבר 250 העשן, שם טכנאים שעמדו סביב הגנרטור צקצקו בלשונם.
מלפניי המואזינים החלו לזמזם את שיר החמש וחצי בבוקר המפורסם שלהם.
התחלתי צועד לעבר סבאח אל חיר (השכונה הדרומית של ג'נין..) כששמעתי צעדים מאחוריי.
"יוסף?, אור?" שאלתי מופתע, "גם אתם?"
"כן.." אמר אור, "אבל תצטרך להלוות לי תחתונים להחלפה..."
מיהרנו אל שכונת ה'בוקר טוב' כשמוסטפא רודף אחרינו בצעקות.
הלוואי וזה היה הסוף.
בתמונה, טנק בורח מ250 , יומנעים.
כן, זה היה עוד פוסט משעמם על צבא, אבל יש דברים שמוכרחים להיכנס לארכיון לפני שהאלצהיימר ישיג אותי.
דרך אגב, כל קוראות הפורום שנמצאות בשיא פריחתם - אדם שהוא גבר נאה רגיש ומסוקס, ולא אנס סדרתי או משהו בסגנון רוצה לספר לכולכן משהו מאוד חשוב באייסיקיו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו