| 5/2007
הירוק הגדול (או שזה היה סגול?)
הפוסט הזה היה יכול להיות המשך ישיר לספיישל המפורסם והמצליח של הבלתי שביר, רק שזה הגיע מאוחר מדי, ואני גם לא מכיר שום קווסט ראוי לשמו שמעורב בו אוטובוס בסיטואציה אלימה זו או אחרת.
אבל אני משוכנע שתסלחו לי, וגם על כל החודשים האחרונים בהם לא טרחתי לעדכן ו/או להיכנס לבלוג שלכם ולתת לכם את תשומת הלב שמגיעה לכם כל כך. יש מקרים בהם נדמה שכבר איחרתי את המועד, ואחד מהבלוגים החביבים עליי נסגר - והמחשבה האגוצנטרית שאולי כל זה קרה באשמתי לא נותנת לי מנוח.
לכן אני מכריז על מבצע פיצויים נרחב.
כל אדם שישאיר לי תגובה על הפוסט הזה יקבל את אותה התגובה בחזרה לבלוג שלו בתוך 48 שעות לכל היותר.
דיל?
ועכשיו הפוסט.
"עובד?" שאלתי בחוסר סבלנות בולט את הלקוחה המבולבלת שבמשך השעתיים וחצי האחרונות ניסינו יחד בכוחות משותפים להתקין מודם אנלוגי שכמה מאחיו לפס הייצור כבר קנו מקום של כבוד במוזיאון המאובנים של עידן המזוזואיקון.
"מה עובד?" שאלה הלקוחה שאתחול המחשב מחדש גרם לה לקצר קל בחוט המחשבה.
"האינטרנט.." עניתי בחוסר סבלנות, "הדבר הזה שניסינו להעיר מהמתים במשך כל השיחה הזו."
"לא.." היא השיבה - ממשיכה לתקתק באיטיות על המקלדת.
ציפורניי השאירו חריצים עמוקים בפרמייקה למשמע התשובה, השעון על הצג הראה שכבר שש בערב, הזמן לצאת החוצה אל האוויר, אל הזיקוקים, ואל הבית החשוך שלי בו כל חבריי מחכים לי בדממה מתוחה בסלון חשוך מאחוריי הכורסאות הגדולות, משרוקויות בפיהן וקונפטי בהיכון לכבוד יום הולדתי (אותו אני חולק עם המדינה כידוע).
"זו עלולה להיות תקלה בבזק.." התחלתי בנאום הנפנוף המפורסם, "אם תרצי אוכל להפנות אותך והם ישמחו-"
"הנה התחבר!" נשמעה הקריאה מעברה השני של האוזנייה.
"נפלא!" אמרתי , ממהר לתעד את ההצלחה על המגילה המתארכת והולכת שהופיעה במסך התיעוד, ומתחיל לדחוף את החטיפים והשתייה במהירות חזרה אל תוך התיק, כשריח החופש בנחיריי.
"רק תגיד לי עוד משהו בבקשה.." ביקשה ההיא באוזניה.
עור התוף שלי נמתח בדריכות וליבי החסיר פעימה שעה שהלקוחה המבוגרת לקחה נשימה כדי לנבוח את בקשתה הבאה.
~בבקשה תעשה שהיא תבקש לדעת איך קוראים לי ולא משהו מסובך יותר מזה~
"איך אמרת שקוראים לך?" היא שאלה.
"דורון.." השבתי מגלגל את הסנדביץ' חזרה אל התיק, ופוקק את בקבוק המים.
"תגיד דורון, איך אני מגדירה חשבון דואר אלקטרוני?"
הפקק הפקוק למחצה שנפלט מלחץ האוויר הגיע במעופו עד למוקד התמיכה העסקי שם נעלם בתוך אחת העמדות.
"וזה למעשה אי מייל.." קינחתי
הלקוחה פלטה תודה מבולבלת.
"וזכרי.." ,אמרתי לה בטרם ניתקה "אנחנו פה לשירותך 24 שעות ביממה שבע ימים בשבוע על כל שאלה את מוזמנת להתקשר.."
"תודה תודה.." היא אמרה שוב, "עצמאות שמח.." מלמלה, וטרקה את השפורפרת.
מיהרתי לנתק את האוזניה ולכבות את העמדה בטרם תגיע שיחה נוספת מאדם שכל חבריו זנחו אותו והוא נשאר לבדו עם המחשב ביום העצמאות, ובמקום לחגוג החליט שזה זמן טוב ללמוד מה זה אינטרנט ולמה זה טוב.
התחלתי צועד לכיוון היציאה, מעביר את כרטיסה העובד שלי שגם ככה לא עובד בשעון המיועד, ויוצא החוצה מהדלת.
משאיר את המוקד המצלצל מאחוריי.
אין דבר מבהיל יותר, שנוא יותר, ומקצר חיים יותר מאשר הצלצול הרפה שמחריד אותך באמצע משחק פלאש שליו באינטרנט.
צלצול שארבע שניות אחריו ממתין לקוח עם בעיה אקזוטית זו או אחרת, שסמוך ובטוח שאתה - אתה הוא האיש שיפתור לו את כל צרותיו.
יש שיחות קצרות, שמסתכמות ב-"מה שם המשתמש והסיסמא שלי?" , וגם ארוכות יותר: - "מה זה שטרודל?" ,וגם ארוכות ממש: -"מה זה מודם?" וכמובן את אלו שלא נגמרות לעולם: -"אני רוצה לדבר עם המנהל שלך!"
בכל אופן, מרגע שיצאתי את דלת המוקד, והצלצולים הרכים של מאות טלפונים, והקולות המיואשים של מוקדנים שמקריאים שוב ושוב כתובות אייפי נקברים מאחורי פלדה וגומי אטומים לרעש - לחיים שוב יש טעם.
שוב לא תצטרך להישמע סמכותי ובר דעת, אנשים ברחוב לא עוצרים אותך ומבקשים שתאפס איתם הגדרות כרטיס רשת, הפעמים הבודדות בהם תאלץ להסביר את עצמך יהיו במפגשים עם 'מפגש השווארמה' שם תתאר למוכר האדיב בליווי תנועות ידיים נמרצות מדוע אתה מעדיף לשים את הצ'יפס בצלחת נפרדת.
כך שמתי פעמיי שמח וטוב לב הביתה, לא עברו שלוש דקות ומצאתי את עצמי בז'בוטינסקי מכאן הדרך הביתה קצרה, כל שעליי לעשות הוא לחצות את הכביש ו-
לא הספקתי להניח רגל על מעבר החציה כש
קול נפץ
חריקה
דממה
הכל קרה בפתאומיות כזו, ושעה שריחפתי לי באוויר בשקט שלפני פרץ האנדרנלין, עד שנחתתי על האספלט במרחק עשרה מטרים מנקודת המפגש נדמה שעברה דקה ארוכה.
ברגעים כאלה נהוג לחשוב על אלה שאתה אוהב, להיזכר בילדות היפה שהיתה לך, או להרהר על כל כספי הפיצויים שתקבל אם תצא מהעניין.
אני אוכל להבטיח לכם שהמחשבה היחידה שעברה לי בראשי הכואב עד שנחתתי על קרקע המציאות היתה
שיט (לא שוב!).
נחתתי על האספלט, מקומט, מביט אל השקיעה המסמאת , כשלפתע נשמע קול של אדם המתקרב בריצה.
"היי איש!" הוא צעק.
"געע.." פעיתי.
"נפל לך הפלאפון" אמר האדם בטון מלא חשיבות ומושיט לי את הסלולרי המקולל שלי.
הבטתי בו דרך סבך האיברים בהם הייתי מגולגול.
הוא היישיר אליי מבט אמיץ.
המשכתי להסתכל עליו מחפש שמץ של ציניות או בינה במבטו.
הוא הביט בי בדאגה.
"טוב.." נכנעתי נאנק, "תתקשר לאבא שלי.." ציוותי במעט הסמכותיות שעוד נותרה לי, ובכוחותיי האחרונים מסרתי לו את מספר הטלפון.
עוד הוא מחייג והצליל המתוק של סירנת אמבולנס נשמע ברקע, הספקתי לשמוע שברי שיחה בין אבא לאיש האדיב, והספקתי גם להרגיש בידיים עטויות כפפות לטקס ומלאות סמכות שפתחו לי את הפה בטרם איבדתי את ההכרה.
והנה כמה מהתמונות האהובות עליי בשביל שיהיה שמח בעיניים.
תיאור: האוטובוס יחשוב פעמיים לפני שהוא מחליט לתקוף הולכי רגל לשכמותי בפעם הבאה.
תיאור: הצלם האדיב שהעלה את התמונות טרח לטשטש את הפרצוף שלי, בעוד שלדעתי הפראמדיק היה זקוק לפיקסול הרבה יותר.
תיאור: עדת אנשים רובם יוצאי האוטובוס שמתקהלת סביב גופתי המקומטת ומצקצקת בלשונם, בעוד הבחור באדום מוצא זמן לעשות פוזה מגרה למצלמה.
שני משפטים של תהילה: Ynet, הננ, אודי
כקצין משטרה בכיר אבא היה בדיוק בעיצומה של ישיבה דחופה כשהטלפון שלו צלצל.
"הלו?" לחש אבא.
"שלום, הבן שלך פה, פצוע, פגע בו אוטובוס - הוא בהכרה, הכל בסדר, מפנים אותו עכשיו באמבולנס לביילינסון.."
אבא קם מהשולחן והחל לצמצם פער לכיוון דלת היציאה.
"לאן זה?" שאלו עמיתיו למטה, "עוד לא הגענו להכרעה בנוגע לאיזו תחנת משטרה במחוז זוכה בפרס התחנה המקושטת ביותר לכבוד יום העצמאות."
אבא הבהיר להם בנימוס שמצידו שתחנת טייבה תזכה בפרס הנחשק, הבן שלו נפצע בתאונת דרכים והוא הולך.
אמא קבלה את הבשורה בדמות שלושה שוטרים שהתדפקו על דלת הבית, אני רק שמח שלא הייתי בהכרה כדי לשמוע את תגובתה לנוכח הבשורה.
כל אחד בדרכו שלו שמע על האירוע המרגש, והרבה מיהרו אל בית החולים לראות הכצעקתה.
המראה לא היה מלבב, כך נאמר לי ימים לאחר מכן.
שכבתי במשך יומיים בלי הכרה, כשמסביבי תלויות שקיות דם ואינפוזיות לרוב וצינורות יוצאים ונכנסים מכל חור אפשרי אינטובציה וקטטרים, לצד אנטיביוטיקות ומשאבות ניקוז שונות , והמפחיד מכולם, כך סיפרה לי תמר - היה מפוח האוויר שלקצב האקורדיון שלו נע החזה שלי.
בגדול לא היה הרבה מה לראות, האחיות גירשו את כל מי שלא היה לו קשר ביולוגי מובהק לדידי.
לרגע אחד אני זוכר שהתעוררתי, מרגיש את צינורות האינטובציה הפולשניים עמוק בגרון עוברים לצד מיתרי הקול אל תחתית הריאות.
ושקעתי שוב בשינה.
הפעמים הבאות בהם הקצתי הלשון שלי היתה חופשייה יותר, כך נאמר לי - אם כי אני לא זוכר יותר מדי.
גרוס טוען שצעקתי אליו "אבא! אבא! בוא אבא" שעה שעבר ליד חלון חדר ההתאוששות למען יוכל גם הוא להתקרב למיטתי.
אמא אומרת שבשעה שהיא רכנה מעל מיטתי וליטפה את פדחתי כשלצידה עוד שכנה מודאגת, פקחתי את עיני ונעצתי בגב' גארג'י מבט נוקב, ושאלתי אותה אם זה היום החופשי שלה - ואם יש סיבה שהיא לא מצטרפת לליטוף הכללי.
את תמר שאלתי אם הגב שלי מדמם, ואם נשארו שיפודים מהמסיבה של גאידמק, ומשלא ענתה לי נתתי לה אגרוף עדין.
וכשאחת האחיות דיברה בשבחה של ביתה הג'ינג'ית בת התשע באוזניהם של סובבי המיטה, הכרזתי שאני לא פנוי כרגע לקשר.
שוב, חשוב לציין שמכל המאורעות הנ"ל איני זוכר דבר, ואלה רק שברים מסיפוריהם של אלה שביקרו אותי.
יום ראשון של הכרה
מצאתי עצמי בחדר חשוך למדיי.
אנפוזיה, קטטר, צינור חמצן קטן באף, כמה אחיות מסביב - לא היה לי יותר מדי לעשות, ולא יכולתי לראות יותר מדי מסביבי בלי משקפיים, אז החלטתי לישון.
התעוררתי כשכמה רופאים רכנו מעליי והחלו משוחחים ביניהם במונחים מקצועיים.
"יש לנו שבר באגן וכנראה גם רסיסים באצטובולום, קרע בטחול דרגה 4, נקב בריאה, הריאה מלאה נוזלים בעיקר דם, דימום תוך גולגלתי אין שברים או סדקים, מצב כללי יציב, לשלוח להתאוששות, ולאשפז בכירוגית, למקרה שהקרע יחריף" סיכם אחד הרופאים המטושטשים, ואז נגררתי אל מחוץ לחדר ההתאוששות לראשונה בחיי החדשים.
אחרי מעט בירוקרטיה הגעתי לחדר פרטי במחלקה הכירוגית, שם פגשתי בד"ר שטיין, פטרון הטראומה הבלתי מעורער שהסביר לי את מצבי.
בתור פצוע קשה, ומקרה יוצא דופן החליט הרופא הבכיר ואחותו הנאמנה לקחת אותי תחת חסותו האישית.
הוא סיפר לי כיצד הגעתי לחדר הטראומה, חסר הכרה מונשם ועם טחול מרוטש, ואיך התנפלו עליי הרופאים המתלמדים באזמלים שלופים, שרק חיכו להזדמנות לפתוח אותי ולגאול אותי מהטחול - הנוהל המקובל במקרה של פגיעת טחול קשה.
אלא שהד"ר בחירוף נפש קפץ אל מול הסכינים המושחזים ואמר: "לא!, האנדרנלין יציב, בדיקת האולטראסאונד מראה שהמוך האדום עדיין לא יצא מכלל פעולה, בוא ניתן לטחול צ'אנס."
"הו.." אמרתי
"הטחול שלך כרגע על כרעי תרנגולת, כל תנועה חדה, התמתחות, שיעול רציני או זקפת בוקר מוגזמת ויבגני יבוא.."
"יבגני?" שאלתי.
צללית מטושטשת ומאיימת שעמדה בכניסה לדלת התקדמה כמה צעדים לקראתי
"יבגני אוהב לחתוך.." הסביר דוקטור שטיין, "הוא יעשה לך פתח אלכסוני יפה מציצי שמאל ועד הפופיק כדי להוציא את הטחול הקרוע שלך"
"יבגני חותך!" הסכים יבגני.
~אלוהים ישמור~
דקה אחר כך נכנסה הפיזוטרפיסטית לחדר.
"שלום.." היא אמרה מציצה בגיליון החולה שלי , "דורון."
"היי.." צייצתי.
"הריאות שלך מלאות מלאות בדם.." היא הסבירה, "אנחנו מוכרחים לנקז אותו החוצה או שתאבד את ההכרה מחוסר חמצן, ונצטרך שוב לדחוף לך אינטובציה.." היא הזהירה.
"מה?" שאלתי באפיסת כוחות.
וכך סיפרה לי הפיזיוטרפיסטית איך רצו לתקוע לי צינור בריאה שינקז החוצה את כל הנוזלים, ואיך שוב דוקטור שטיין זינק לעזרתי ואמר לנסות לוותר על לנקב לי את הבטן.
"מה שצריך לעשות עכשיו" היא הסבירה , "זה לנשום עמוק ולהשתעל את כל הדם החוצה.."
"אבל הטחול.." חרחרתי, "אסור להשתעל.." אמרתי מזכיר את אזהרותיו של דוקטור שטיין.
"טוב שיקול שלך, אם אתה מעדיף להיחנק מהדם בריאות.." היא אמרה.
השתעלתי קלות כדי לספק אותה, אבל לא חזק מדי כדי לא להרגיז את הטחול - אני חושב שבסופו של דבר מצאתי את עמק השווה, ומדי חצי שעה הייתי משתעל בשקט, ומכייח דם.
את שאר היום ביליתי במיטה כשמשני צידי הוריי המודאגים, ובכסא הריק באים והולכים שכנים, דודים, ומנהלי העבודה שלי.
חייכתי אל כולם מבעד למסיכת החמצן ובדיבור שורקני הבטחתי להם שהם עוד ישמעו ממני.
יום שני של הכרה.
החיים די משעממים בבית החולים.
בלי משקפיים אין יותר מדי מה לעשות חוץ מלבהות בתקרה המטושטשת.
הבל הבלים הכל הבל, האינפוזיה נכנסת דרך הווריד בצבע שקוף, ויוצאת דרך הקטטר באדום צהוב חולני, רוטציה חדגונית ומשעממת.
חוץ מלהזיע במצעים להירדם ולהתעורר לא עשיתי יותר מדי.
"אבא.." פניתי אל אבי מולידי באחד הרגעים הקסומים של אב ובן.
"שוב הקטטר שלך התמלא?" שאל אבא.
"לא.. רציתי רק לדעת מה מודבק לי על הרגל למטה.." חקרתי.
"הו.. זה קמיע" הסביר אבא, "איזה מקובל אחד שעבר בבית החולים נתן לך את זה, ואמר שיש לזה סגולות ריפוי נהדרות."
הבטתי בחתיכת האיזולירבנד האדומה שהוצמדה לי לרגל - היא לא נראתה כל כך קמעתית, ציפיתי למשהו מוזהב עם רונות עתיקות חרוטות עליו, אבל אני מניח שאני צריך להסתפק בזה.
"אה, כן.. " הוסיף אבא כבדרך אגב, "קוראים לך ישי.."
המוניטור לצד המיטה החל מחיש את צפצופיו.
"ממתי?" שאלתי.
"כשהיית חסר הכרה הגיע איזה מקובל אחד שעבר בבית החולים והחליט להוסיף לך את השם ישי.." סיפר אבא, "הוא אמר שזה שם עם סגולות.
"מה עשיתי לו רע?" שאלתי, "אומנם זה הרבה פחות בנאלי מה'חיים', או ה'אור' הקלאסים, אבל עדיין זה לא שם שהייתי רוצה שיצמידו לי בלי רשות.."
"הוא אמר שהשם שלך דורון שלום זה ראשי תיבות של המילה שד, וזה מה שהביא עלייך את הפורענות אז הוא הוסיף את הישי כדי שיצא דיש או משהו.."
"זה בטח קיצור של דישבסקי.." הרהרתי בקול "אתה יודע, ההוא ממעלה אדומים, בחור לעניין.."
בערב התבשרתי שאמא של תמר רוצה לעשות עליי רייקי מרחוק, והיא זקוקה לאישור שלי, לא היה לי נעים לסרב.
דודה חיה איתרה באזור הקריות מישהי מתאימה שתוכל לבצע עליי פולחני ביואורוגונומי, וביקשה שאשוחח עם התרפיסטית שלי בטלפון על מנת שתוכל לאתר את שדה האנרגיה הייחודי שלי.
סבתא הופיעה עם קמיע נוסף של רב מקובל אחר מאזור השכונות הפחות מפותחתות של נתניה, וגם בקבוק מים קדושים, אותו עליי לשתות ואז לרחוץ בו את החזה.
"סבתא יש לי עודף של נוזלים בריאה, אני לא חושב שמים זה מה שחסר לי כרגע.." ניסיתי.
"זה טוב, וולדי.." הרגיעה אותי סבתא, "זה רב מקובל שלח לך אלה מים היו כל הלילה בארון קודש ליד עצמות של פרה אדומה.."
הבלגתי.
דודה גילה הגיעה מהקיבוץ מוכה הקסאמים שלה בתחבורה ציבורית והביאה איתה צרור מסתורי, היא גירשה את כולם מהחדר, הדליקה כמה נרות שעווה שחורות סביב המיטה, ושלפה כמה שקיות עם אבקות משונות מהצרור.
"מה זה?" שאלתי אותה, בעוד היא מנופפת במה שנראה כמו שקית מלאה כמון כחול מסביב לראש שלי ממלמלת מילים מסטיות.
"זה ממכשף אחד שגר באשקלון.." היא נידבה, "אדם גדול - תסמוך על הכוחות שלו.."
"אם הוא יחזיר אותי לאכול מוצק אני אשלח עליו מכתב המלצה לאיגוד הקוסמים, שיעשו אותו רב מג.." הבטחתי.
הטקס נגמר, וגילה הדליקה שוב את האור, כיבתה את הנרות וארזה בזריזות את הצרור ופתחה את דלת החדר מאפשרת לאחות ולשאר הקרובים להיכנס.
אין לי בעיה עם קצת מסטיקה, אבל נדמה לי שאני סובל מהרעלת יתר.
יום שלישי של הכרה
אחיות.. הן אף פעם לא מראה משמח.
בכל פעם שאחות נכנסת לחדר היא מחרידה אותך משרעפייך הפלוסופיים או מההתעסקות בקטטר ומבקשת לבדוק חום או לחץ דם במקרים הטובים, שלוש פעמים ביום זה גם כרוך בבליעת גלולה או החדרת עצמים זרים אל תוך הוריד, ובמקרים הגרועים באמת מדובר בבדיקת דם, ומיד לאחריה גם זריקה לדילול דם הלו זו הקלקסן הארורה, זריקה ארוכה הישר אל הפופיק.
ובאורח נס, תמיד כשיש אנשי שיחה מענינים, וחברים ותיקים שבאו לפקוד את מיטתך והשיחה קולחת. תופיע האחות עם מסכת האנלציה - מכשיר אדים אפוקליפטי שמגיע במגוון טעמים ביצה באושה, צואת גמלים או נבלה טבועה של כלב - החביב עליי.
בכל אופן, מרגע שהאחות הצמידה לך את המסכה לפרצוף, לא תוכל עוד לנהל שיחה או לשמוע מילה מבעד לענן העשן והסירחון שאופף את פרצופך, וכל שנותר לך הוא לשאוף עמוק את התרחיף, ולקוות שהאורחים ישארו גם אחרי שריח הפה שלך יקבל ניחוח מרענן של רקב לולים.
שמחה כפולה היתה לי באותו יום, מאחר והתחלתי לאכול מוצקים, כך לפחות נרשם לי בגליון הציונים - וכך בזו אחר זו החלו נערמות ארוחות בוקר צהריים וערב לצד המיטה שלי אך התאבון לא עמד לצידי.
התבוננתי בעצב בכרטיס החבר שלי בפאפגיו - כרטיס שהיה אמור להקנות לי ארוחת כפי יכולתך בכל אחד מהסניפים נוטפי השומן והדם העסיסי הפזורים ברחבי הארץ.
פרוסות הסינתה והאנטריקוט שהתרוצצו לי בראש, פגשו על קרקע המציאות בעוף המכובס של ארוחת הצהריים.
לקלוק קצר של קבוצת הרקמות המתות גילה שיש לה מרקם של סוליה וטעם של.. ובכן, עוף , אבל עוף מוזר.
המשכתי בשביתת חוסר התיאבון שלי, ומלבד כמה זיתים לארוחת בוקר, וכף דיסה בארוחת ערב לא הרשתי לעצמי להנמיך סטנדרטים.
אבל אפילו הגרמים הבודדים שהכנסתי לפה הספיקו למעיים שלי שכבר ארבע ימים המתינו בהיכון רק כדי להיכנס לפעולה מואצת.
ואז ברגע האמת, הבנתי - אין לי דרך להגיע לשירותים.
אומנם האסלה נמצאת בחדר הסמוך בקו אווירי של פחות משני מטרים ממני, אך האינפוזיה, הקטטר, ומעל לכל האגן השבור שלי והטחול שעמד להתפקע בכל רגע איימו לעכב את היציאה המיוחלת.
בלית ברירה הפעלתי את פעמון המצוקה.
לא חלפו עשרים דקות, ואחות בחלוק טורקיז גרמה לליקוי פלורוסנט, ושאלה בטון אכפתי, "מה יש?"
"קקי.." הכרזתי בגאון.
ובמיומנות של אינסטלטור היא תחבה מתקן לבן ומשופע שנראה כמו שילוב בין יאה אסלה ושפכטל בשיפוע לא נוח להחריד אל מתחת לאחוריים שלי.
הבטתי בה בהלם.
"נו?" היא שאלה, "אתה מחרבן?"
לא היה לי נעים, אז הוצאתי את מה שהיה לי אל תוך הזהו.
אך החלק המביש היה עוד לפניי, בנייר טואלט גס מבעד לכפפות הלטקס ניגבה אותי האחות, שלפה את המתקן ויצאה משאירה אותי נדהם, נשארתי בוהה בתקרה, ומנסה לגלגל את מאורעות הדקות האחרונות.
למזלי חמש דקות אח"כ גרגור מכיוון הקיבה בישר על סיבוב שני.
ושוב משמרת הצהריים של האחיות הוכיחה את עצמה כיעילה ומהירה, ולפני שהספקתי לומר זהירות על הקטטר כבר מצאתי את עצמי חזרה על המיטה מנוגב ומשופשף.
הצרות כרגיל, התחילו עם רדת הלילה, ועלייתן של משמרת הערב.
יש נוהל בבתי חולים שבכל החלפת משמרת עוברות האחיות חדר חדר ומבצעות חפיפה לאחיות שעולות אחריהן - מסבירות להם מול כל חולה מה מצבו, זו הזדמנות פז של החולה להתבונן במי שתהיה אמונה על בריאותו אם לא על חייו במשך שמונה השעות הקרובות.
משמרת הלילה כך הבנתי שעה שהאחיות המחליפות הציצו בגליון החולה שלי, מורכבת מאתיופית חסרת סבלנות, אוקראיני אפאתי, ומנקה ערביה. אבל אולי זה רק בגלל שלא הרכבתי משקפיים.
"אחות!" קראתי ביאוש, אחרי שהאצבעות שלי כבר דיממו על כפתור המצוקה.
אך לא היתה תשובה.
האתיופית שהגיעה, השאירה אותי ספון על השפכטל המשונה בזווית שוברת גב על המיטה, הישבן שלי מורם באוויר כשמתחתיו בריכה של חרא - אכן רגעים קסומים וארוכים של יוגה, שכברקע הצלילים המרגיעים של המוניטור שמבשר על מותי המתקרב, וכפתור המצוקה שעדיין איש לא קם לבטל.
בסופו של דבר הופיע האוקראיני האפאתי בדלת, שלף את השפכטל, ובמקום לנגב חיתל אותי בטיטול ניילון עבה, ביטל את כפתור המצוקה, וחזר לבהות בקיר מחוץ למסדרון.
הכרה, יום ד'
מאז הבינו האחיות שהקריאות שלי הן רק בנושא אחד, הם החלו לפקוד את חדרי בתדירות פחותה והולכת.
המענה לכפתור המצוקה הלך והתארך מקריאה לקריאה, עשיתי מעט חושבים והגעתי למסקנה שאם לא אתחיל ללכת מאוד בקרוב - אני אמצא את עצמי במיטה מלאה חרא, מכוסה בטיטולים.
היום הרביעי לא היה שונה בהרבה מאלה שקדמו לו, עד שאבא הופיע בפתח עם זוג משקפיים חדשות שהוא מדד על עצמו באופטיקה הלפרין והחליט שאם זה טוב עליו, ונראה טוב על המוכר אין סיבה שהמשקפיים האדומות עבות המסגרת עם האפונים הזהובים לא יראו טוב גם עליי.
אך מי אני שאתלונן, המספר התאים - ומהרגע שהנחתי אותם על קצה אפי עולמי הקטן שהסתכם במטר רבוע אחד של ראות מטושטשת, הפך בין רגע לשני מטרים רבועים של ניסים ויזואליים. לראשונה הבחנתי בכיור שעמד לא רחוק מהמיטה, וגם האחות הבלונדינית של משמרת הצהריים הצמיחה זיפים והפכה מועמדת אטרקטיבית פחות לקריאות הניגוב שלי.
ערימת הספרים שלצד המיטה שלי קיבלה לפתע משמעות, וגם הטלויזיה המטושטשת בת 4 האנצ'ים שנתלתה לי מעל המיטה עליה שילמתי את המחיר המופקע של 35 שקלים ללילה הפכה ממתלה למגבות לכלי להשחתת זמן.
עם המשקפיים שקעתי גם בהרהורים פילוסופיים אודות התאונה
מדוע זה מגיע לי?
האם אכן מדובר בתאונה?
אולי אגד ניסו לסגור איתי את החשבון מאחר שגם בגיל 22 אני עוד ממשיך להשתמש בכרטיסיות נוער.
האם אני אמור לצפות למנתקש מדן שיגיע למיטתי ולסגור את העניין.
אלמלא שרשרת האורחים שהתחלפה כל רבע שעה הייתי מצליח להגיע למסקנות מרחיקות לכת.
האורחים מתחלקים לארבע סוגים.
משפחה - אין מה לעשות נגדם, מוכרחים לתת להם לטפל בך, להניח להם לצעוק על האחיות ולספוג באהבה כל שיגיון ודאגה מיותרת שהם רוחשים לך.
חברים של ההורים - בד"כ לא צריך להעסיק את האורחים האלה, האנטרקציה ביני לבינם מסתכמת בברכת שלום, ומתנה סמלית - את שאר השיחה מתנהלת בינם לבין ההורים.
עמיתים לעבודה - התמזל מזלי ונפצעתי שלוש מטר מהעבודה שזה ארבע מטר מבית החולים - כך שכמעט כל מוקדן שזכה להכיר אותי בשמי הפרטי - לא ישי, היה מוצא זמן לפני או אחרי משמרת כדי לומר לי שלום, ולהביא לי ממתקים בתמורה שאגולל בפניהם את סיפור הגבורה , למזלי דוד יצחק טרח להדפיס לי את התמונות של התאונה כפי שהתפרסמו באינטרנט, והמצגת המודפסת חסכה לי חמצן יקר.
חברים - חברים מהצבא, מהיישוב, מהקיבוץ אנשים נהדרים שתמיד שם כדי לגלגל אותך אל מחוץ למיטה על כסא גלגלים כשהקטטר נגרר מאחור, מלאים בסיפורים אקזוטיים ורכילויות מענינות באמת, אנשים לשירה בציבור ובכלל, לדעתי כל אחד צריך כמה כאלה.
נו כן, הכרה וכאלה
בשלב זה איבדתי את מניין הימים, וכמעט גם את ההכרה אז אני אפסיק עם הכותרת המיותרת.
הכל התחיל כשאלכס הסטודנט לסיעוד שהיה משוטט רוב הזמן במחלקה בתור אחות מחליפה הופיע בבוקר קצת אחרי סדרת הזריקות, משככי הכאבים ושאר הבדיקות הפולשניות שלפני ביקור הרופאים.
"מה אתה מאושר כל כך?" דרשתי לדעת לנוכח החיוך של אלכס, "היה משהו מצחיק במחלקת יולדות?" ביררתי.
"לא, כלום.." אמר אלכס, "אנחנו פשוט הולכים לעשות משהו שקצת יצחיק אותך.." אמר אלכס מחייך.
אותי לא הצחיקה בכלל העובדה שאלכס החל מקרב מזרקים לעבר צינור ההשקיה שלי.
"אני רק מוציא קטטר.." הבטיח.
"אני רק מוציא לך מעיים!" אמרתי "מה קשור המזרק?" דרשתי לדעת.
רק אחרי שיצאתי מההלם הראשוני, והצפצופים במוניטור לצידי חזרו לווליום הרגיל, הבחנתי שלמזרק שאלכס מחזיק ביד אין מחט.
"טוב, תעשה את מה שאתה צריך.." אישרתי לו, "אבל בעדינות!!" הזהרתי.
מה שהתחיל בתחושה מוזרה ומדגדגת של לחץ אוויר, המשיך בתור לחץ לא נעים ושינה במהירות את מצב הצבירה לכאבי תופת.
הדבר הקרוב ביותר לתאר את הכאב הוא בדרך משל של השתנת כדור לבה בגדול של בומבילה (ואם אתם לא יודעים מה זה בומבילה אתם לא חברים שלי) דרך צינורית השתן.
התחושה שהגיעה מיד לאחר מכן היתה שבכל רגע אני עומד להשתין על עצמי דם - ומיהרתי לחתל את עצמי - אך מלבד הצריבה האיומה והתחושה שנבגדתי קשות בידי מי שחשבתי שיגלה רגישות לפריטים מאותו המין שלו לא נרשמה שום תופעה מיוחדת בטיטול.
הטלויזיה הספרים והקומיקס סיפקו מפלט מה מהחיים העגומים שבחדר 11 במחלקה הכירוגית, אך הזריקות והבדיקות של הצוות הרפואי השיבו אותי שוב ושוב לקרקע המציאות.
אך כמה שינויים קטנים ומשמעותיים הפיחו בי תקווה מחודשת.
הראשונה היתה הפיזיוטרפיסטית שהופיעה בפתח החדר עם הליכון, ועשתה איתי את צעדי הטנגו הראשונים.
מאז כל פעם שהייתי צריך לשירותים לא עוד בקבוקי שתן ושפכטלים שוברי גב.. כל שהייתי צריך לעשות הוא לצלצל בפעמון המצוקה, ולרכב על גבה של האחות עד לשירותים - הדרך חזרה היתה קצת יותר בעייתית אך עדיין מדובר היה בהישג משמעותי לקראת העצמאות שלי.
אפרופו עצמאות, זה יותר משנה שלא חגגתי את יום העצמאות, והחסכים החלו להשפיע.
השיפור המשמעותי השני הגיעה בדמותה של תמר, שבכלל כל נוכחות שלה בגיזרה היא שיפור מבורך.
הפעם היא הביאה איתה מתנה ספר בכריכה קשה, עליו הכריזה כספר המבקרים - מעתה על כל אדם שיגיע לחדר 11 במחלקה הכירוגיות לרשום ברכה קצרה ולצרף איחולי החלמה.
הספר הזה הפך את רגעי האנלציה לנסבלים יותר - משום שברגע שהופיעה האחות עם האנלציה, הספר נשלף, והאורחים החלו מגרדים בפדחתם בחיפוש אחר מילים שלא יוכלו לתאר את שפע הטוב אותו הם היו רוצים להרעיף עליי.
בכל אופן, נדרתי נדר שלא אציץ ולא אקרא בספר עד אשר אשוב הביתה, שם בעט אדום אעבור על כל האיחולים ואחלק ציונים בלי רחמים.
וכך אעשה ברגע שאעלה את הפוסט לאוויר - אבל לצערי נדמה לי שאנחנו רק באמצע שלו - הלילה עוד צעיר.
הדבר המעצבן ביותר בבית החולים הוא ללא ספק זריקות הבוקר.
אתה מתעורר בבוקר לקול רשרוש של עטיפה הנשמעת בדיוק כמו ממתק טרי היצא מחבילת צלופן.
אתה פוקח את העיניים ובחיוך חולמני אתה מביט על כפפות הלטקס באדישות - עד שהמבט מתמקד, ובמקום מרציפן אתה בוהה באימה במחט הקלקסן המטפטפת, מנצנצת באור הבוקר.
אך למרות כל מדכאי זיקפות הבוקר למיניהם החל מצבי משתפר.
הירידות מהמיטה הפכו לתכופות יותר, והמען אפילו לא היה השירותים.
לפעמים הייתי מדדה אחרי אחיות וצועק להם לתת לי משככי כאבים, הרגשתי הרבה יותר טוב מהברנש בחדר חמש.
אותו בחור, גבר כבן 45 , היה כל בוקר צועק ובוכה ומילל ומתפתל מכאבים ומתחנן לתשומת לב רפואית.
במשך שלוש שעות כל בוקר הוא היה בוכה ומתחנן שאיזה רופא יבוא ויבדוק אותו, וכל האחיות הקפידו להתעלם ממנו - עד שכל פעם גב הגמל היה נשבר בערך בשעה 8 וחצי בבוקר אחרי שלוש שעות של יללות, והם היו מזמינים לכבודו במיוחד את הרופא התורן כדי שיצעק עליו שיהיה בשקט - וברגע שהוא הבחין בסטטוסקופ ובטון התקיף והמצווה הוא היה משתתק, והמחלקה יכלה לשלוף את האטמים מהאזניים ולהמשיך לישון.
הדוקטור ציווה להפסיק להזריק לי קלקסן, ולא רק בגלל שהייתי מילל כמו ילדה קטנה בכל פעם שהייתי מבחין במחט המתקרבת אל הבטן, וגם אחרי שקיבל את מילתי שאני אתחיל לעשות רונדלים סביב בית החולים בקביים כדי להפעיל את הגוף ולהצדיק את הדם הלא מדולל שלי.
הבאה בתור לצאת היתה האינפוזיה, אחריה האנטיביוטיקה ולאט לאט גם ממשככי הכאבים נפרדתי.
אחרונה חביבה הלכה לה האנלציה, ולפה שלי חזר ריח המנטה המרענן.
אומנם מעל דפי הבלוג כל התהליך האבולוציוני לקח רק ארבע שורות, אך בפועל היה מדובר במבצעי פרידה שנפרשו על פני ימים.
אך בסופו של ענייןנשארתי רק אני במיטה, בטעם טבעי בלי שום צינורות, חומרים משמרים, או צבעי מאכל.
"מה אני עושה כאן?" שאלתי את הדוקטור אחרי יומיים של שכיבה בבית החולים בלי לקבל אפילו אספירין אחד מצד הצוות המטפל.
"אנחנו רוצים להעביר אותך לשיקום בבית לוינשטיין" הסביר הדוקטור, "ואין שם מקום כרגע.."
"אז אני נשאר פה עד שיתפנה מקום בבית לוינשטיין?" שאלתי.
"בדיוק."
"למה אני לא יכול לעשות שבת בבית?" שאלתי, "שברתי שמירה? הפקרתי נשק? למה אני צריך לבלות עוד שבת לבד יחד עם צלחת עוף מכובס וירקות מאודים?"
"בגלל שהרבה יותר מהיר מבחינה בירוקרטית להעביר מאושפז מבית חולים א' לבית חולים ב'" הסביר דוקטור שטיין "אם תעצור בדרך בבית, אתה עלול שלא לראות שיקום עד גיל שיבה.."
"ומה עם סרט?" שאלתי.
"איזה סרט?" חקר.
"300! , כל הצוות במוקד הולך ל300 על חשבון החברה, בסינמה סיטי!"
"אסור לך לצאת משערי בית החולים, בלי ששוחררת ונסגר התיק הרפואי שלך.."
"עד מתי?!" שאלתי
"אתה עוד צעיר.." הרגיע אותי דוקטור שטיין.
הימים החלו להיות משעמים, בבקרים היית צופה ברמבו בערוץ הסרטים.
אחר כך הייתי מטייל את טיול הקלקסן - טיול שלכל אורכו הרגשתי כאילו מחט של מזרק הוצמדה לי לגב והכריחה אותי להמשיך ולדדות על הקביים.
המסלול היה קבוע, טיול ויטרינת הזכוכית בקצה המסדרון שהציגה כלים מענינים לקטיעת גפיים, מלקחיים ללידה וקוצבי לב מהמאה הקודמת. משם לארומה, אחר כך טיול לאזור ההשכרה - מקום בו עמדו שורה ארוכה של כסאות גלגלים שבתמורה לחמישה שקלים יכולת לשחרר אחד מהם מהתחת של חברו, וללכת ולאסוף באמצעותו קרשים לל"ג בעומר. ואז הייתי נזכר שאין לי חמש שקל, וחוזר חזרה לחדר שלי, שם בדיוק התחילו צבי הנינג'ה אז כבר הייתי חוזר למיטה ובוהה במרקע עד שהיו מגיעים אורחים.
והם תמיד הגיעו.
"אבא! קח אותי הביתה!" התחננתי ביום שישי השני שלי בבית החולים, "אני רוצה ארוחת שבת אמיתית, אני רוצה לישון לילה אחד על מזרון שלא עשוי מניילון וגורם לי להזיע כל הלילה!"
"אין מה לעשות אתה מוכרח להישאר תחת השגחה רפואית.." אמר אבא.
"בולשיט!" אמרתי תופס בצווארון חולצתו, "כבר שבוע שלא קיבלתי אפילו אספירין ומשיאים ואתי פה בשביל בירוקרטיה!"
"מה לא כיף לך פה?" שאל אבא.
"לא." אמרתי.
"תראה כמה ספרים יפים הביאו לך, כמה אנשים כתבו לך בספר אורחים, כמה דיסקים קיבלת.."
אין לי פה דיסקמן, כואב לי הגב מהמיטה הזו, ועוד יום אחד בחדר הזה ואחות אומללה תמצא את עצמה מנוקבת לגמריי ממזרקי קלקסן.."
"היי תראה מי פה.." אמר אבא
"אלה משפחת דיין, הם פה כבר שעתיים מקשיבים לויכוח ולא יודעים מה לעשות עם הספר שהם הביאו לי.."
"לא.." אמר אבא, "זה דני סנדרסון!"
"אה, לא ראיתי אותו כשהוא נכנס.." אמרתי.
ואז נפל לי האסימון
"דני סנדרסון?"
"אהלן דני!" אמרתי לוחץ את ידו בחום.
"תודה רבה שהגעת.." אמר אבא.
~דני בטח מאוכזב~ הרהרתי, ~הוא הגיע לפה כי הוא שמע שנפגעתי מאטובוס - הוא בטח לא ציפה לראות אותי בחתיכה אחת ומחייך..~
החלטתי להראות לו את מצגת התמונות, אנשים תמיד נדהמים מחדש מהשמשה המנופצת ומהפרמדיק השמן.
דני היה חברמן אמיתי, הביע עניין, סיפר סיפורים אישיים - אפילו כתב לי בספר האורחים שטרם קראתי, והביא לי עותק חתום של ספרו האחרון 'עור התוף של קרדיף'.
משפחת דיין עדיין עמדה המומה בפינת החדר.
"זה בסדר.." הרגיע אותם דני, "קצין המבחן שלי כבר מרשה לי להסתובב בין אנשים.."
ציפי אחותי בת התשע לא הבינה את הבדיחה.
"הייתי בכלא.." הסביר לה דני.
"הו.."
זה היה מפגש נהדר בן חצי שעה, שהצליח לפרוק מעליי את כל האנרגיות השליליות הרבה יותר מכל הקמיעות, הכישופים והביואורוגמי גם יחד.
בחצי השעה הזו סיפרתי לדני כיצד רודפים אחרי כל חברת אגד בשל עניין כרטיסיות הנוער, סיפרתי לו על האחות המשופמת, ועל אחותי המשופמת, והסברתי לו על התענוגות הגלומים שבמדידת קטטר, עד שהוא נאלץ לקטוע אותי.
"אוליי תשאר לשבת?" הצעתי לדני כשהלה עמד ללכת, "יש עוף מכובס.."
משהלך דני, מיד הרמתי צלצול זועם לעומרי.
"מה דני עשה פה?!" דרשתי לדעת.
ועומרי פשוט הפנה אותי לעמוד הבא.
בכל אופן, מדובר בהפתעה חסרת תקדים שמעניקה לעומרי נקודה נוספת על זו שהרוויח כשהופיע בפתח החדר לבוש בבגדי גרמני ועונד אקורדיון למרות האיומים מצד מאבטחי בית החולים.
באותו הערב הופיעו גם חברים מהצבא שהידעה אודות פציעתי החלה מגיעה גם אל אוזניהם הכבדות, שכבר נחלשו ממטווחי פגזים אינספור.
בשישי בערב הופיע סימונובסקי, ולמחרת הגיע טוביה ובידו לזניה שאלמלא הערת אגב בקומיקס המצליח אודי - לא היה שומע כלל על אודות פציעתי , יעקובי קפץ גם הוא לביקור נימוסין והביא אמתחת מלאה זכרונות. בשבת בערב הגיע רמבו - הפעם הוא בויאטנם מנסה להציל את השבויים האמריקאים ונלחם בבירוקטיה בחץ וקשת עם מטען נפיץ, ולא מסגיר סודות אפילו כשהרוסי המרושע חישמל אותו בשבי - מעניין אם הוא היה שורד קטטר.
אני לא רוצה לפגוע בכל אותם אלה שביקרו אותי ולא היו דני סנדרסון, אבל עם כל הכבוד אתם לא דני סנדרסון.
זה המקום לציין לשבח את כל אותם גברים אמיצים, ונשותיהם שהעפילו עד הקומה החמישית של בילינסון להקביל את פניי.
תמר, יובל ,יובל, טלי, עומרי, דמיאן, נעם, מושקין, מושקין, דורין, אוהד, מיכל, ציפי, אלי, גרוס, תומר, אריאל, גלעד, סיון, גלעד, מיכאל, שאולי דניאל, שירן, יוסי, אסף, מאיר, ליאור, ליאור, צליל, לירון, אלון, מאיה, בוריס, עידן, רינגו, צחי, עידית, יובל-אור, בסאם, דני, קנירש, ברוק, תום ואם שכחתי מישהו, זה רק בגלל שאתה לא דני סנדרסון, אל תבכה - לא כל אחד יכול.
במוצ"ש הגיעו שוב המושקינים ודורין לבקר, מביאים מתנות ונחמות.
"לאן אתם ממהרים שאלתי כשאלה קמו ללכת אחרי שעתיים וחצי של משחק קווא קווא דע לא אומה.."
"ל"ג בעומר.., מדורות.., אתה יודע.." אמר מושקין.
"היום ל"ג בעומר?" שאלתי, ליבי מתנפץ בקרבי לרסיסים.
"היום ל"ג בעומר!" רונן מושקין הגדול.
"ולמה לא אמרו לי?" שאלתי.
"לא שאלת?" ניסה מושקין.
"כוסעמק! גם יום העצמאות, גם את יום ההולדת שלי, גם את הארוחה חינם בפאפאגיו, ועכשיו גם את ל"ג בעומר אני מפסיד?"
"היה לך את דני.." הזכיר מושקין.
"אבל ל"ג בעומר!" אמרתי, "חג הגיצים והגיטרות, השירה בציבור, הבשר הזול, השתיה החמה, העצמים החרוכים הלא מזוהים שעטופים נייר אלומיניום, המזמוזים חסרי העכבות, הכיבוי הצופי והנפצים שנשארו בארון מפורים.."
"הטרנד עכשיו הוא לשים פוייקע." נידב מושקין.
"אוף, טוב.. לכו לכם לכו, לא הייתי רוצה שתפסידו את בניית המדורה, ואת ההצתה, ואת המריבות על של מי התפוח אדמה היותר גדול.."
"אבל מה יהיה עלייך?" שאל מושקין לא באמת מודאג.
"אל תדאגו ילדים, לכו ותנו להם גהינום - אני אסתדר פה, באמת.."
נפרדתי מעל המושקינים כשאני יודע בדיוק היכן אני עומד לבלות את ל"ג בעומר הקרוב.
יצאתי מהחדר, והידסתי לכיוון המעלית.
"קומה שישית" הכריזה המעלית המדברת, "פה ולסת, פלסטיקה וכוויות."
מיהרתי לתפוס כורסא נוחה בכניסה לאגף הכוויות.
למחרת קמתי עייף ותפוס, לא רק שלא הגיע שום אשכנזי עם עור מבעבע, אלא שהמיקום שבחרתי לא היה טוב.
משום שבדיעבד כל השרופים מגיעים קודם כל לחדר המיון, משם לטראומה, ואז להתאוששות ורק לבסוף אם הם זקוקים לאיזו השתלה הגונה מעלים אותם לפה למעלה - רק שאני בחפזוני לא חושב על דברים עד הסוף.
אולי אסתפק בלשרוף את מחלקת הפלסטיקה - הרהרתי.
את שאר היום ביליתי כרגיל במיטה, היום רמבו נמצא באילת והוא נוקם בכל אלה שלא לקחו אותו איתם לל"ג בעומר.
חתיכת גבר הרמבו הזה.
טוביה הגיע עם אטלס אנטומיה והראה לי בדיוק מה שבור לי ואיפה תוך גילול מור"קים מפורטים משיעורי הדיסקציות, אחר כך הראה לי חתכי אורך ורוחב בבולבולים - דבר שגרם לי לוותר על צפרות לנצח.
בטרם עזב הספיק הוא לשרבט עוד איזה משפט או שניים בספר אורחים ומיהר לצאת כדי להספיק לפגוש את עמיתיו לספספל הלימודים.
הימים עברו, ונדמה כאילו האחיות והסניטרים כבר אדישים לנוכחותי.
לא מתרגשים מהצעקות שלי, ולא מהדרישות החוזרות ונשנות שלי לקבל סיידר תפוחים לארוחת הבוקר, וגרנולה בדיסה.
גם דוקטור שטיין כבר הרים ידיים, ובא רק כדי לבדוק אם המיטה מאויישת ושלא ברחתי להקרנה החגיגית של 300 חס וחלילה.
מדי פעם הייתי יוצא לסיבוב במסדרונות, מנופף לכל האנשים שכבר הפכו לחלק מהנוף השנוא והמלוקק של בית החולים הכי מעוצב בארץ.
יום אחד כשחזרתי מהטיול בדשא יחד עם תמר ויובל, הופתענו לגלות שמחליפים לי מצעים.
"מה קרה שמחליפים לי גם בצהריים מצעים?" תמהתי, שהרי זו פריבליגיה השמורה לבקרים בלבד.
"אתה צריך לפנות את החדר בתוך חצי שעה, יש חולה אחרי ניתוח שצריכה את החדר." הבהירה האחות בקור, שעה שהיא זורקת את המצעים הרייחניים שלי הצידה.
"מה?" שאלתי בלסת שמוטה. "הביתה?, באמת?"
לחשתי לתמר שמוטב לנו לנצל את המומנטום בטרם הם יבינו מה הם עושים.
"כן, תפנה את כל הארונות ואת כל הציוד האישי שלך, ותעבור מפה או הביתה או לחדר אחר.."
תמר ויובל נגשו למלאכה בחריצות בשעה שאני התבוננתי בהם ממרומי הכסא המרופד.
"לא לשכוח את השוקולדים!" הזכרתי, בשעה שהם מעמיסים את תוכלתם של ארבע מכוניות על כסא הגלגלים להשכרה שלי.
לא עברה שעה וכבר מצאתי את עצמי מתגלגל בקצב בטוח לעבר החופש על גבה של ערימה ענקית של בגדים ממתקים ומתנות, כשמאחוריי תמר ויובל נאנקים מכובד המשקל.
אלא שצלצול בהול מאמא קטע את רגע האושר שביציאה אל חמסין החירות שבחוץ.
"מה זה צריך להיות?!" היא צעקה בהיסטריה, "איך זה שמשחררים אותך.."
"הגם את אמא?" שאלתי.
"הבן שלי מסכן, עבר תאונה קשה, קשה כל כך, עדיין זקוק להשגחה רפואית צמודה וככה זורקים אותו מבית החולים?"
"אמא אם את לא רוצה אותי בבית פשוט תגידי ואני אלך לגור אצל תמר!" אמרתי, "אני רק לא רוצה לבלות עוד דקה אחת על מיטת הניילון מתחת לטלויזיית שתי אינץ' שכל לילה מכסה את עלות הייצור שלה מחדש."
"אני רוצה לדבר עם דוקטור שטיין.. אתה אל תזוז.. אני בכלל לא בטוחה שמותר לך לשבת במכונית.."
אחרי שלוש שעות בהם אמא עשתה את כל הטלפונים האפשריים, ואת כל הניסיונות לקרקע אותי לבית החולים - כשאני מצידי מיהרתי על קביים מרופא לרופא מחווה בתנועות ידיים שאני בריא ושיגיד לאישה המשוגעת שמעבר לקו שאם אני לא אראה בית בזמן הקרוב אני אתפגר, השתכנעה אמא אוליי לשחרר אותי הביתה לתקופת ניסיון.
לכן אני כאן, על זמן שאול מקליד את הפוסט הזה - למען תראו ותיראו.
אל תתאשפזו בבית חולים! זה לא שווה את זה! האוכל לא משהו! האחיות כונפות! הספרים שהדודים מביאים הם רק רבי מכר משעממים כמו 'אם יש גן עדן' או 'מלאכים ושדים'! אל תתנשקו עם אוטובוסים שאתם לא מכירים! ואל תקראו את הפוסט הזה עד הסוף, לא משנה מה!
אה, כן - הנה שטיק נחמד שכל אחד מכם הקוראים יכל היה לעשות בזמנו הפנוי, אבל אף אחד מכם, פרזיטים, לא טרח לעשות.
אז מוטב מאוחר מלעולם לא. -לחצו כאן-.
אה, כן.. מה שלומי.
הבטן כואבת מאוד, יש לי רגל אחת ארוכה קצת יותר מהשניה דבר שפוגע לי מאוד בניידות, האגן עדיין שבור, והנקבים בריאה מתאחים לאיטם - הבקרים הם הכי קשים, בכל בוקר כל איבר בגוף מדווח לי כמה רע לו, ובנוסף נדמה לי שפיתחתי דלקת בדרכי השתן בעקבות הקטטר התענוגות רק מתחילים, כרגע אני בבית בהמתנה למקום שיתפנה בעבורי בשיקום בלוינשטיין - נקווה שהמשטר הצבאי שם הוא לא נורא כמו שאלה ששרדו אותו מספרים.
בתמונה, אחד כזה בדיוק עסיטי, יומנעים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
משעממלו