טוב הנה עוד סיפור שכתבתי אני לא יודעת אם הוא טוב או לא מקווה שתאהבו...
די הושפעתית מפוסט כלשהוא ואפילו לקחתי כמה שורות מקווה שזה בסדר...
אפקט הפרפר/מיס אוקטובר
הביטוי 'אפקט הפרפר' מייצג מקרה פרטי בו משק כנפי פרפר עשוי ליצור שינויים קטנים באטמוספירה שבסופו של דבר יגרמו להופעת סופת טורנדו (או ימנעו את הופעתה). הכנפיים המתנופפות מייצגות שינוי קטן בתנאי ההתחלה של המערכת, שגורם שרשרת מאורעות המובילים לתופעה בקנה מידה גדול. אם הפרפר לא היה מנפנף בכנפיו, ייתכן ומסלול המערכת היה שונה במידה ניכרת.
לפעמים אני חושב מה היה קורה אילו הייתי נישאר כאן...מה היה יוצא ממני בסופו של דבר.אם הכל היה אחרת לגמרי.מה היה קורה אם לא הייתי נותן לה להיכנס לחיי...אולי אם לרגע הייתי מונע את כל זה אולי הייתי יכול פשוט לחיות,לא מה שאני עכשיו אם אפשר לקרוא לזה חיים.
זה היה סתיו,המדרכה הבהיקה בצבעי כתום וצהוב יפיפיים של עלים מרשרשים שנשרו מהעצים שהפכו לערומים בזמן הזה.אפשר היה להריח את האדמה הרטובה ואת הריח של הבוץ שבישר שהחורף יגיע בקרוב,הטמפרטורות צנחו מיום ליום והיה אפשר להרגיש שהקיץ שעבר ניגמר ובקרוב גם החיים הישנים שלי.שנים על גבי שנים הלכו להן ועכשיו אני עומד בפני פרק חדש בחיי.לקחתי נשימה עמוקה כשניכנסתי לבית החדש ועליתי לחדר החדש שלי שהריח מצבע טרי יחסית.
"אתה פורק את הארגזים?"נישמע קולה הצרוד מסגריות של אמא.
"לא" עניתי ונישכבתי תוך כדי על המיטה המוכרת שלי הדבר היחיד שנישאר מהחדר הקודם את השאר החליפו ברהיטים חדשים.
לא רציתי את זה בכלל,מי רוצה לעבור דירה כשיש לו כל מה שהוא צריך כדי לחיות בדירה הקודמת?מה היה כל כך רע שם?אז מה שגרנו בבית טיפה יותר קטן אבל זה לא אומר שבית גדול יותר יותר טוב מבית קטן אני אפילו חושב שלהפך...האווירה בבית קטן יותר חמה ומשפחתית מבית גדול וטיפשי באיזו שכונה צפונבונית וצבועה.הבנתי אבא קיבל קידום זו סיבה לעבור לכאן?
פתאום צליל הפעמון החדש נישמע מלמטה.
"אני אפתח!"קראתי לאמא שהתחילה לעזוב את המלאכה בפריקת הארגזים המיותרים האלה ורטנה לעצמה משהו לא מובן.
"טוב" היא קראה בחזרה.
ירדתי במדרגות הלולייניות הטיפשיות האלה אוחח כל דבר כאן מפואר בצורה מגוחכת.
פתחתי את הדלת ומלפני עמדה היצור הכי יפה שראיתי.'וואו' חשבתי.
"היי,אמא שלי שלחה אותי לומר היי כי אתם השכנים החדשים ו-...טוב זאת מסורת כאן"היא דיברה כל כך מהר שבקושי הבנתי מילה אבל קולה היה כמו קול פעמונים מתגלגל וחיוכה היה כמעט מסנוור.חייכתי בחזרה אבל מה החיוך המאולץ שלי יוכל להשתוות לחיוכה המדהים עם ההשיניים הלבנות והנוצצות והשיער המתנפנף שלה ברוח.
"וואוו תודה"אמרתי
"דרך אגב אנחנו גרות ממש כאן ממול"היא חייכה שוב 'אולי די עם החיוך הזה כבר?!אני עוד שניה מרייר כאן!' חשבתי לעצמי וחייכתי הפעם חיוך טיפה פחות מאולץ.
"אני עומרי" אמרתי וחייכתי שוב.
השתררה שתיקה קצרצרה שאותה קטעתי עם שאלה...
"ואפשר לשאול לשמך?"הפעם החיוך שלי הצטמצם כשראיתי את ההבעה שלה היה בה משהו שובב טיפה
"אתה תדע את השם שלי כשאני ארצה שתדע"היא ציחקקה לעצמה קרצה לי והסתובבה והלכה לה תוך כמה שניות.
"טוב להתראות לך נערת המיסתורין..."חייכתי וניכנסתי הבייתה.
וכמובן שציפה לי בבית המובן מאליו השאלה של אמא "מי זה היה?"
"שכנים שבאו לברך אותנו" עניתי ותוך כדי כבר עליתי במדרגות האלה ותוך כמה רגעים כבר נישכבתי על המיטה.
'גם כן לברך על מה בידיוק?על זה שעברנו לשכונה של אנשים שצבועים כמו השיער שלהם?'...
כמובן שכדרכו של הזמן לעבור כמו שעון חול ענק כל גרגר נימתח לנצח אבל בסופו של דבר הוא יורד ואחריו עוד אחד ועוד אחד.
אני כבר הבנתי מי היא אבל לא הצלחתי להפסיק לאהוב אותה,הלוואי וזה היה אחרת אבל זה לא וכמובן שכמו שהיא אוהבת לעשות עוד לב אחד שבור הצטרף לרשימה הלא ניגמרת שלה רק ששלי הוא טיפה אחר משל כולם כי אני לא מסוגל להתקדם הלאה.היא נתנה לי להאמין והוליכה אותי שולל ואני כמו מטומטם האמנתי לכל מילה שלה מסונוור מחיוכה שהענק והמדהים.וכמו שאמרתי אפשר לומר עלי הכל,הכל חוץ מחי.
טוב אז זהו זה...מקווה שאהבתם...
שלכם,מיס אוקטובר
בבלוג זה
בכל הבלוגים
