זה הפוסט הראשון שלי כאן ובמקום שאני אציג את עצמי ושאר הבולשיטים למיניהם אני מעדיפה לכתוב סיפור כי זה בעצם המטרה של הבלוג הזה...להביע את היצירתיות שלי בכתב...ובמצאה שאפילו לא קיימת אולי יהיה סיפור בהמשכים אבל אני מעדיפה לפרסם רק סיפורים קצרים בנתיים ודברים שאני כותבת ולא רק את הסיפור שאני עוד לא בטוחה שאפרסם אפילו כאן...ניחיה וניראה...בכל מקרה השם שלי כאן הוא מיס אוקטובר...תמיד אהבתי את החודש הזה כי הוא פשוט חורפי יחסית לשאר אבל הוא לא לגמרי הוא בינוני כמוני שכל שנה לא יודע מתי להתחיל להתקרר או להתחמם...פשוט לא החלטי.
עץ הדובדבן הנצחי\מיס אוקטובר
הוא תמיד היה שם, מאז שאני זוכרת את עצמי. ורדרד בחודשי החורף האפורים שמתקרבים לסיומם ומתחממים יום יום, הורדרד החיוור שתמיד איפיין את התמימות והרוגע בעיניי.
שם הכל התחיל ונגמר. ברגע שנולדתי שתלו את העץ, כך שהוא גדל ביחד איתי. תמיד הייתי יושבת למרגלותיו, ומריחה את ריחו המתוק... הנדנדה הייתה תלויה על הענף החזק והעבה ביותר, נדנדת עץ פשוטה, אבל יכולתי לשבת עליה שעות מבלי להשתעמם אפילו קצת. יכולתי לקרוא מתחת לעץ ולהרגיש את הדשא מתחתיי, רך וקריר, ואת הרוח שמתעופפת בין הענפים ומשמיעה רעש קל ונעים כל כך, כמו רעשן... שם תמיד יכולתי לעשות מה שרציתי בלי להתבייש, יכולתי להיות עצמי. על הגזע היה כתוב תמיד "לנצח", אבל אולי המילה לא הייתה הנכונה במיוחד, כי כשאבא שלי כתב אותה הוא אפילו לא תיאר לעצמו מה הולך לקרות.
אני זוכרת את היום ההוא. ישבתי עם תותי בזמן שהיא מגרגרת בהנאה, נוכח היד שלי שמלטפת אותה, מתחככת ברגליי כשהייתי מפסיקה ומבקשת עוד. יכולתי להקפיא את הרגע הזה לנצח, פשוט לשבת שם ולא להפסיק, רק לשבת שם ולהקשיב לקולות שמסביבי, להירגע ולחשוב על מה שעבר עלי, לכתוב הכל ביומן שלי או פשוט לקרוא, בלי לדעת שדווקא ביום נפלא כל כך אני עלולה לאבד את כל מה שרציתי ברגע אחד. הכל, פשוט הכל.
אמא שלי נטשה אותי אחרי הלידה. אף אחד לא יודע מה קרה לה, כך שבעצם מעולם לא באמת הכרתי אותה. אבא שלי היה הכל בשבילי. הבן אדם היחיד שהיה חלק מהמשפחה שלי, חוץ מהדודה, אבל מעולם לא היינו בקשר. היא שנאה אותי, בגלל היעלמותה של אחותה, שהייתה בעצם אמא שלי...
הוא הגיע לו, בצעדים כבדים ורועשים על העלים שנשרו, בדרך אלי. תותי גרגרה והתמתחה לתנוחה של תקיפה. משהו בו נראה לה לא בסדר, כאילו משהו קרה. גם אני לא ממש שמחתי לראות את השוטר במדים הכחולים מתקרב אלי, הוא שידר השתתפות בצער כלשהוא בהבעה שלו.
'מה קרה לעזאזל?!' הדהדה בראשי המחשבה בלי הפסקה, שוב ושוב, כמו תקליט שבור בלי מעצור. עד שהשוטר, שלפי תג השם שלו יכולתי לנחש שקוראים לו אמיר, פתח את פיו.
"אלה, זאת את, נכון? קוראים לך אלה?" אני מהנהנת בשקט, כי אני פוחדת לפתוח את פי מרוב פחד ולשמוע את קולי..."אני מצטער, זה אבא שלך," הוא אמר והשתתק.
'למה לעזאזל אתה שותק?! למי אתה מחכה?! מה קרה לאבא שלי?!' מחשבותיי ושאלותיי עברו והתחלפו בראשי במהירות, בזה אחר זה, שוב ושוב. השניות שעברו באיטיות נראו לי כמו נצח.
"הוא כבר לא איתנו יותר..." הוא אמר.
ראשי התרוקן מכל מחשבה שלפני רגע זמזמה בראשי ולא נתנה לי מנוח. רק חושך וריקנות. ואז הרגשתי את הרגליים שלי רועדות ועמדתי ליפול, אז התיישבתי. הדמעות התחילו לזלוג בלי הפסקה.
"א-איך ז-זה קרה?" שאלתי בקול רועד.
ראיתי שזה קשה לו לראות אותי ככה ולספר לי, וראיתי שגם הוא התחיל לבכות. הוא שתק, לא דיבר אליי, לא ענה לשאלתי.
בשלב הזה כבר כעסתי.. "איך זה קרה?!" צעקתי עליו. הוא בחר לא להיפגע, הרי הוא כנראה כבר פגש לא מעט משפחות שהתייתמו בעבר והיה לו ניסיון בכך.
כשנרגעתי מכעסי הוא ענה בקול שקט. "תאונת דרכים."
"וואו, ממש עזרת לי, ועכשיו מה?! איך זה קרה?!"
"מישהו עבר את הכביש מבלי להסתכל לצדדים, ופשוט עבר. אבא שלך נזהר לא לפגוע בו, אבל הוא החליק מהשוליים בגלל הגשם והתהפך. לקח זמן עד שהגענו. זה היה מאוחר מידי, לא הצלחנו להציל אותו. הוא גסס וכבר לא היה מה לעשות." קולו היה חנוק כשדיבר.
"אבא," לחשתי והדמעות ירדו בשטף. "אבא."
מאז אני לא זוכרת הרבה, רק שהתהלכתי הלוך ושוב בלי הפסקה ומלמלתי משהו. אני לא בטוחה איך אבל מצאתי את עצמי יושבת בחדר האורחים של הדודה שלי, מלי. היא לא דיברה הרבה, רק ישבה וליטפה את שערי. זה אולי הדבר הכי קרוב לאהבה כלשהיא שהרגשתי ממנה. גם בעיניה עמדו דמעות, אבל היא התאפקה להישאר חזקה ולא לבכות. היא חיבקה אותי והניחה את ראשה על כתפי בין שערותי, עד מהרה הוא היה רטוב כולו מהדמעות שלה ושלי. ידעתי כבר אז מה הולך לקרות, ידעתי שאני אעבור לגור אצלה... כמובן שציפיתי שזה יהיה יותר גרוע, אבל בינתיים אני חיה ונושמת.
לעולם לא אשכח את אבא או את הכיתוב על העץ..."לנצח"...
עריכה:
תודה לאילנה מהבלוג כתיבה זה כל הסיפור [http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=749874]
שהכינה לי תיקון לטעויות שעשיתי כשכתבתי את הטיוטא הראשונה..אני לא חושבת שיש לה מושג כמה היא עזרה לי ואני עכשיו אדע יותר טוב איך לכתוב את זה אז באמת תודה [והסיפור שכתוב תוקן כאן לפי מה שהיא שלחה לי אז באמת תודה לך :)]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
