התסכול, האכזבה, הסטירה שחוטפים כל פעם...אני מותשת.
ורע לי.
ואני צריכה ללמוד עכשיו למבחן ענקי בתנ"ך והוא חשוב מאוד ואני בזבזתי את כל היום על הקאות.
ארור היום בו הכנסתי יד לפה!!!
מי ידע שזה יכניס אותי לחיים כאלה- חיים שונים, חיים אחרים, חיים נטולי כיף ונטולי רוגע!!!
וזו לא הגזמה.
אני רשמית לא יכולה יותר. דיי ויתרתי . אני מרימה ידיים.
נשקלתי היום. 60 קילו.
במצב הכי נורא שלי הייתי 60 קילו. מה, זה אומר שגם עכשיו אני במצב נורא?!
אני מסתכלת במראה ורואה שומן אבל לא חשבתי ש60 קילו. לא חשבתי שאני ענקית.
מה נסגר איתי. איפה ה50 האהוב שלי. איפה אתה.
הבולמיה הזאת זה הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים.
דיי אני לא יכולה יותר. ואני חייבת להרזות עד מרץ. יש לי המון אירועים.
איך אני אקנה לי שמלה ובגדים אם השומן הזה יבצבץ מהם?!?! ואם אני 60, אז יש שומן שאני לא מודעת אליו!!!
זו התוצאה של 3 חודשים בלי להישקל.
מגיע לי. מפגרת. למה למה למה
אני עוד מעט שנתיים עם המחלה הזו... ואני חושבת- מה? כאילו כל החיים היא תשאר איתי ?
אני קוראת על אנשים עם 10 , 20 שנה עם הבולמיה הזו.
אלוהים אני רוצה להפסיק כל כך. אני לא יכולה לשתף אף אחד, לא יכולה לשפוך.
וגם פה, אני פשוט מתביישת בהקאות האלה זה דוחה אותי, זה לא אני!
הילדה החכמה המתוקה והשקטה שהייתי לפני כל זה... רזיתי כל כך יפה בלי הבולמיה הזו,
למה נכנסתי לזה?!
ברגע שהקאת אי אפשר לחזור אחורה. מי ידע שזה יקרה? מי ?
איפה הארוחה היחידה והקטנה ביום שהייתי אוכלת ושבעה מזה כל כך.
איך זה נגמר והפך לטחינה דוחה שנגרמת בשירותים ב=כ=ל י=ו=ם?!
אני מיואשת. וגם כן ה"בלוג" הזה. רק מראה לי כמה כל הבנות כאן כן יכולות לשלוט בעצמן.
מורידה בפניכן את הכובע ובד בבד מקנאה בכן. צל"ש חברות.
עשיתי חישוב של אם אני לא אוכל הרבה עד לחודש מרץ, אפשר להוריד 5 קילו לא ככה?
3 וחצי שבועות. רק אם באמת אני אוכל רק ירקות אני אצליח.
השאלה היא- האם אני אצליח ?
הרי אחרי כל בולמוס שלי אני אומרת , מחר זה לא יקרה , דיי מה נסגר איתי מה זה הגועל הזה.
וחוזר חלילה.
הלוואי שאמא שלי הייתה פה כבר כשהייתי חוזרת מבית ספר.
היא חוזרת ב6...וכל הבית שלי לבד... אז אני יושבת מול הטלויזיה ואוכלת ואוכלת ואוכלת, עד שכואב לי ממש
ושעתיים אחרי זה הולכת לשירותים להקיא .
כמה מעוות המוח שלי צריך להיות בשביל לאכול ולדעת שאחרי זה אני הולכת לבלות בשירותים שעה?! עד כמה?!
אני על סף לחתוך ורידים. אני כל כך רוצה לסיים את הסבל הזה ולמות, פשוט למות...
אבל החיים האלה יפים מדי. והם עוברים לידי ולא נוגעים בי. אני לא יכולה יותר...
הלוואי שהיה לי פרצוף מושלם ולא הייתי צריכה גוף רזה.
כבר שנה ורבע שאני מנסה לחזור למשקל הקודם...מה נסגר איתי .
גועל.נפש.
וביום שישי כשאמא לא עובדת..אני חוזרת מהבית ספר ואוכלת משהו קטן, וזהו.
מדלגת על כ-ל הארוחות. וכמובן אמא מודאגת למה את לא אוכלת?!
אבל מצד שני היא חוזרת הביתה כל יום מהעבודה ורואה שחיסלתי חצי בית.
אז אין לה סיבה לדאגה-הילדה אוכלת.
מה נהיה ממני. כאילו...לפני 3 שנים החיים שלי היו אחרת.
למה אלוהים למה לא נתת לי כוח והוצאת אותי בזמן מהדבר הזה.
רע לי . יש לי מועקה והנה כמו מפגרת אני מתחילה לבכות. סתומה.
מישהו צריך לרקוד איתי במופע שאנחנו מקימים. ואני חושבת-
איך הוא ישים לי יד סביב המותניים, איך הוא ירים אותי, איך הוא יגע בי בכלל
מבלי להיגעל?! מבלי לחשוב ואי איזה כבדה.
חייבת....פשוט חייבת לקחת את עצמי בידיים....
מלפפון וגזר אתם החברים החדשים שלי לחודש הקרוב, אני מקווה.
אני חייבת לשים לעצמי מטרה. זהו. דיי.
על מי אני עובדת? זה הגוף שלי אני צריכה לתפעל אותו.
אני מקווה שזה לא הדיבורים שלי של כרגיל.
וכל יום אני אשקל!!! כמו בימים הטובים של 50. כל גרם הייתי מתעצבנת.
כולה חודש. דיי את יכולה לעשות את זה. רק חודש. חודש אחד.
אחרי זה כבר נראה.
רק חודש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
