בכל זאת אנונימי.

אז ככה, בוקר טיפוסי אצלנו מתחיל בשעה 6:30 ונגמר בשעה 8:20.

השעון המעורר שלי מכוון לשעה שש וחצי למרות שבפועל אני מתחילה ללמוד רק בשמונה וחצי.

כל ערב לפני שאני הולכת לישון אני עושה לעצמי מין שיחת מוטיבציה כזאת, 'את יכולה לקום בשש וחצי ולא לאחר, אני מאמינה בך!'.

אבל אני אף פעם לא האמנתי בשיחות מוטיבציה. 

הן לא באמת עובדות. 

ככה שיוצא שכמעט כל יום אני מאחרת לבית ספר. 

באמת, אתם יכולים לשאול את השומר, אני כבר מנהלת איתו שיחות נפש בבקרים. 

אבל אני לא מאשימה את עצמי. 

אם יש מישהו אחר להאשים, אז למה לא? 

אז אני מאשימה את אמא, כי כנראה העבירה לי איזשהו גן של איחורים, כי גם היא רוב הזמן לא קמה. 

ואני מאשימה את השעון המעורר, שלא עושה את העבודה שלו כמו שצריך ומעיר אותי עם שירים מרדימים. 

אבל יכול להיות שאני פשוט צריכה ללכת לישון בשעות נורמליות, ולא בשתיים עשרה וחצי בלילה אחרי שכתבתי איזה פוסט או שניים. 

יכול להיות? 

לא. הבעיה היא בטח לא אצלי.