יצאנו היום, הייתי עם שתי חברות שלי והכול היה טוב.
אבל אז ראיתי אותו.
הוא היה שיכור לגמרי. הוא לא ראה בעיניים.
אני לא חושבת שהוא זיהה אותי בכלל.
הוא התנדנד מצד לצד, מעד, נשען על החברים שלו..
אני לא יכולתי לראות אותו ככה.
רציתי לבכות.
רציתי לצעוק עליו שיפסיק, שיבין מה הוא עושה לעצמו.
הוא עישן סיגריה, מול העיניים שלי. אני יכולה להישבע שהוא הסתכל עליי.
הבנאדם שומר שבת, מניח תפילין, הולך לבית כנסת.
אבל בשנייה הכול משתנה, הוא רק שתה, הוא רק עישן, הוא רק מקיא את הנשמה שלו על איזה מדרכה עכשיו.
הוא נשבע לי שהוא לא נוגע בדברים האלה. הוא אמר שהשפעתי עליו לטובה.
אין לי שום בעלות עליו, אני כבר לא חברה שלו ובטח שלא אמא שלו.
אבל כואב לי.
כואב לי לראות אותו עושה את זה לעצמו.
רציתי לעזור לו באמת שרציתי, אבל הוא הפחיד אותי.
המחשבה שהוא שיקר לי, הוא שיקר כשהוא אמר שזה לא בשבילו, שהוא לא צריך את זה.
פעם אחת הוא אמר לי : "את לא שותה ולא מעשנת כי אמרו לך שזה לא טוב, כי זה מה שהכניסו לך לראש".
אבל אתה, אתה שותה ומעשן כי אמרו לך שזה טוב, אמרו לך שזה משחרר, אמרו לך שזה מגניב, שזה יהפוך אותך ליותר.
אז נחש מה?
אתה הפכת לכלום בשבילי.
אתה הפכת מבנאדם שאני הערצתי, מכזה שהוא מודל לחיקוי,
אתה הפכת לבנאדם שאני נגעלת ממנו, מאחד שצריך להתרחק ממנו כמה שאפשר.
אבל גם הראת לי ממה אני צריכה להישמר, הראת לי כמה שאני צריכה להיזהר,
אני אשמור על עצמי.
אני לא אגיע למצב כזה.
אני לא צריכה את זה.
אני באמת יותר טובה מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
יחי האנונימיות (;