בכל זאת אנונימי.

אז ככה, בוקר טיפוסי אצלנו מתחיל בשעה 6:30 ונגמר בשעה 8:20.

השעון המעורר שלי מכוון לשעה שש וחצי למרות שבפועל אני מתחילה ללמוד רק בשמונה וחצי.

כל ערב לפני שאני הולכת לישון אני עושה לעצמי מין שיחת מוטיבציה כזאת, 'את יכולה לקום בשש וחצי ולא לאחר, אני מאמינה בך!'.

אבל אני אף פעם לא האמנתי בשיחות מוטיבציה. 

הן לא באמת עובדות. 

ככה שיוצא שכמעט כל יום אני מאחרת לבית ספר. 

באמת, אתם יכולים לשאול את השומר, אני כבר מנהלת איתו שיחות נפש בבקרים. 

אבל אני לא מאשימה את עצמי. 

אם יש מישהו אחר להאשים, אז למה לא? 

אז אני מאשימה את אמא, כי כנראה העבירה לי איזשהו גן של איחורים, כי גם היא רוב הזמן לא קמה. 

ואני מאשימה את השעון המעורר, שלא עושה את העבודה שלו כמו שצריך ומעיר אותי עם שירים מרדימים. 

אבל יכול להיות שאני פשוט צריכה ללכת לישון בשעות נורמליות, ולא בשתיים עשרה וחצי בלילה אחרי שכתבתי איזה פוסט או שניים. 

יכול להיות? 

לא. הבעיה היא בטח לא אצלי.

אז מה קרה לי? 

לא קרה כלום. הכול בסדר. אני בסדר. כולם בסדר. רק לחשוב חיובי. 

המשפט שלמעלה הוא שקר. 

כולם מנסים לגרום לי לחשוב שהכול בסדר, אבל כלום לא טוב. כלום לא 'בסדר'. 

עכשיו אתם בטח חושבים, מה היא רוצה הילדה הזאת? מה כל כך לא טוב לה כבר? 

אז אני אגיד לכם מה אני רוצה. 

אני רוצה שאמא שלי תפסיק להיות חולה וחלשה.

אני רוצה שאחותי תרגע קצת, ושלא תכעס כל הזמן. 

אני רוצה שאח שלי יפסיק לחבק אותי, חיבוקים כאלה שאי אפשר ממש להשתחרר מהם. 

אני רוצה שאתה תתחיל לשים לב.

אני רוצה להתרחק מכם. אבל מצד שני אני גם כל כך רוצה להיות חלק מכם. 

אני רוצה שינוי. אני צריכה שינוי. 

אני רוצה את הקשר שהיה לי עם אבא שלי בחזרה. 

אני רוצה להפסיק להיכשל בדברים שחשבתי שאני טובה בהם. 

אבל הכי אני רוצה, שכולכם תפסיקו להגיד לי כמה שהכול בסדר, כשאתם לא יודעים מה אני מרגישה. 

כשאתם לא רואים את זה מנקודת המבט שלי. 

אז פוסט אופטימי, זה כבר לא יהיה.