כוס תה

מוזר, דווקא החזרה לשגרה מדגישה לי איזו דרך ארוכה אני עוד צריכה לעבור. לשבת חזרה מול המחשב, להיות בחברת אנשים, ולזכור איך ממש לפני כמה חודשים הייתי אחרת. קורעת את התחת, נשארת עוד שעות. לא בקטע מתנשא, הייתה עבודה שהיה צריך לגמור בזמן, ואני נכנסתי בה. בכל הכח, ואז בקצת יותר כח.

ועכשיו - יש כלכך הרבה שצריך לעשות, כל כך הרבה שאני צריכה להשלים ולחזור. להתעדכן ולהתרשם. ובמקום להכנס בדברים אני מוצאת את עצמי באפיסת כוחות הרבה יותר מדי מוקדם. אז נכון, לפני חודשיים גם את זה לא הייתי מסוגלת לעשות. אבל לפני חודשים הצתמחתי בבית, ולא עשיתי כלום. ממש שום דבר. ולא הבנתי כמה נפלתי, וכמה צריך עוד לטפס.

עוד דבר מוזר שקורה לי עכשיו - לא נעים לי לא לעשות כלום כשאני בבית. זה לא שיש לי כח או יכולת לעשות משהו יותר פרודוקטיבי מלקרוא או לראות סרטים. אבל זה קשה לי נורא לעשות את זה. במקום שאני ארגיש את הלגיטימציה של להיות חולה, אני מרגישה את כל הדברים היצרניים שאני יכולה לעשות באותו הזמן. חברה שלי אמרה שאולי התחלתי את החזרה מוקדם מדי. אולי הייתי צריכה עוד כמה שבועות בבית, להתחזק עוד יותר. אבל אני אומרת - אם אני יכולה לתרום אפילו חצי שעה אז זה מה שאני אמורה לעשות כרגע.

קיבלו אותי כל כך יפה. וכל הזמן חוזרת השאלה הזאת. מה קורה? אז מה קורה איתך? מעגל של אנשים סביבי מביטים בי, כולם עם כוונות טובות. לא קורה כל כך הרבה... וכמות הרכילות והסיפורים ששמעתי. איכשהו כשאני איתם הרבה יותר הגיוני לספר לי. ומסתבר שמבחינות מסוימות המקום מאוד השתפר. ומבחינות אחרות יש אנשים שעדיין שוחים בחרא. וכל האנשים שעזבו, והחדשים שהגיעו במקומם. איך זה קורה השלב הזה? המעבר מקבוצת אנשים שאתה לא לגמרי מכיר, שכל אחד לעצמו - ועד לקבוצה שבה מכירים אחד את השני, עובדים ביחד, נהנים ביחד. כי כרגע כולם כל כך רחוקים. כאילו כל המאמץ הקודם ירד לטמיון כי הכל התחדש עכשיו. וזה קשה.

וחוצמזה תפוס לי הגב. אתמול התאמצתי, והיה קר-אני מאשימה את זה. אבל מה שמאפיין את החזרה הזאת זה איך כל דבר קטן, דברים שבחיים הקודמים היו מציקים או מעצבנים, מצליח לגמור עליי ברמות לא סבירות. האנרגיה שהגב הזה לוקח ממני חסרת כל פרופורציה. אני בשאיפה להיות כל הזמן בסדרבסדרבסדר. ישנתי שש שעות? כואב לי הראש? הרעישו לידי? הייתי צריכה להתאמץ קצת לפני שהגעתי? קרה משהו עצוב בבית? לכל יש מחיר. לא כמו בעולמם של האנשים הבריאים, קצת מבאס. קצת מעצבן. 'סדר. בקטנה. יהיה טוב. אבל אצלי? בעולם החדש של ההחלמה? לכל דבר קטן יש מ ח י ר.

אם הצלחתם להגיע עד פה בפוסט המבולבל הזה אני רק אוסיף שהמגמה מאוד חיובית, כל שבוע יש לי יותר ויותר כוחות, ולאף אחד אין ספק שאני אצא מזה. בדכ אני מתמקדת בדברים החיוביים והחיים דבש. אבל צריך גם לשפוך מדי פעם, כן?...