עליות וירידות. כבר חזרתי לעבודה, אמנם לא לכל הזמן, אבל יחסית לעצמי להמון. והנה היום הייתה נפילה. הלכתי לעשות משהו בעצמי. משהו שכבר ידעתי שאני יכולה לעשות, שבשלבים מוקדמים יותר במחלה הצלחתי לעשות בלי בעיה. והנה היום זה לא הלך. לא קמתי טוב והיה לי כאב ראש נוראי על הבוקר. התעקשתי לעשות את זה והנה נפלתי. וזה קשה.
הכי אני שונאת כשאני מגיעה למצב לא טוב וזה מול אנשים זרים. תמיד הם דאוגים וקופצים להביא מים ולסייע. אבל ה- המבטים האלה.
תראו איזו מסכנה. בחורה כזו צעירה. מה בעצם לא בסדר איתה??
עם השיפור שחל בזמן האחרון מזמן לא יצא לי לראות אותם. שכחתי כמה שזה קשה.
אז מסתבר שאני משתחררת בקרוב. הייתה שאלה של קבע, אבל למרות שהמצב הבריאותי במגמת שיפור תמידית, הרי שהצבא לא יכול להסתכן. אני ודאי מבינה. אבל תודה רבה על שירות החובה המלא. אני לא אומרת שאני עצובה או משהו כזה. הייתי אומרת שהלם, שוק, סערת רגשות, הן מילים שמתארות את המצב טוב יותר. הכרתי בעובדה שאפשרות כזו קיימת, אבל לא חשבתי שההכרעה תיפול עליי ככה אאוט אוף דה בלו. סתם יום רגיל וקוראים לי לסא"ל והוא מודיע לי את החלטתו. כבר היו לי תכניות ועוד פעם הקלפים נטרפים. נפתחה האופציה להתחיל ללמוד כבר באוקטובר השנה. ומי מכם שמעודכן בלוח הזמנים האקדמי ודאי יודע שההרשמה כבר נפתחה, הימים הפתוחים לפנינו. בגרויות+פסיכו' - יש. שכ"ל לאונ'? אני יכולה לקבל מלגת הצטיינות (והוו!) כך שיוצא שיש לי חצי שנה לנוח להבריא ולהנות מהחיים. לטעמי די והותר.
אבל - וזה הוא האבל הגדול שהופך את הדילמה לקשה. אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד. אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות כשאני אהיה גדולה. יש דברים שאני לא רוצה ללמוד בודאות. ויש כמה כיוונים שמעניינים אותי. אבל להכריע ביניהם? אני באמת לא יודעת. יש מקצועות שאני לא יודעת איפה להשיג עליהם מידע. וזה כמובן בקשר למקצועות שאני יודעת על קיומם. מה אם קיימים מקצועות שלא שמעתי עליהם מעולם, והם בדיוק בשבילי? המליצו לי ללכת על יעוץ תעסוקתי, אבל אני לא מרגישה שזה יכול לעזור לי. אני יודעת מה אני מסוגלת, בה אני טובה ומה מעניין אותי. הבעיה שלי היא שאני רוצה לעשות יותר מדי דברים. אני מתעניינת בהמון תחומים.
ומצד שני - מה שנה נוספת תתן לי? מה יקרה בה? אני אחווה איזו הארה? הברקה? יד מכוונת תנחה אותי למקום הנכון? זה לא סתם בזבוז זמן? אולי עדיף פשוט לבחור משהו וללכת עליו בלי יותר מדי מחשבות ובלי להביט לאחור...
חברה טובה שלי השתחררה לאחרונה והדברים פשוט לא אותו הדבר בלעדיה. אני מניחה שאני אתרגל, כולם מתרגלים. אבל כרגע היא עוד חסרה. אני לא יודעת אם נצליח לשמור על קשר, היא גרה טיפה רחוק ממני אבל אני אנסה ככל יכולתי. היא הבנאדם האחרון שליווה אותי מאז שהגעתי לסדיר בצבא. זה מוזר שהיא הלכה. כל מי שנשארו צעירים יותר ואין להם שמץ של מושג על כל הדרמות וההתרחשויות שקרו אצלנו לפני שהם הגיעו. המקום פשוט התחלף לחלוטין תוך כמה חודשים ואני השריד האחרון למה שהיה. כשרק הגעתי לצבא, אני זוכרת שאחת הקצינות שבדיוק עמדה להשתחרר אמרה שהיא הגיעה למסקנה שהצבא לא מתאים לה. הקצב של הצבא יותר מדי מהיר בשבילי היא אמרה. ועכשיו אני מבינה יותר את כוונתה. גם בחיים יש תחלופות של כח אדם, אבל רק בצבא הן מהירות כל כך. כמה חודשים והכל אחרת.
מוזר ונחמד להיות בשלב כל כך מאוחר לשירות. מצד אחד- פונים אלי בכל מיני שאלות מקצועיות למיניהן, ואני מבינה שאני הוא הגורם הותיק ביותר. זה לא שאם אני לא יודעת משהו אני יכולה פשוט לשאול מישהו ממחזור מעלי. הם כבר לא כאן. אני המומחית, ורק לפני כמה חודשים הייתי הצעירה. מצד אחר - לא אכפת לי. זה מדהים כמה שזה משחרר החוסר אכפתיות הזאת. אני יכולה להשתגע, לפדח את עצמי, להתחרפן. לעשות דברים מביכים ושיצחקו עלי. כי למי אכפת? האנשים בצבא פשוט לא כאלה חשובים יותר. צחקו עלי אם אתם רוצים! עוד מעט אני כבר לא אראה אתכם יותר לעולם (אם אני לא ארצה...)
אבל מה שבכלל התכוונתי להגיד קודם, כשהתחלתי לספר על החברה שלי שהשתחררה, שמדהים לראות איך יש שירים שפתאום אתה מגלה את המשמעות שלהם. שפתאום הם מדברים אליך. זה בדיוק מה שקרה לי בעקבות השחרור שלה. אנחנו הכוכבים. מתמוססים ונעלמים ביחס אליה. פתאום השיר הזה, שלא כל כך התלהבתי ממנו, לא כלכך התחברתי אליו בעבר, מדבר ישירות אלי. עלי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
