חשיבה חופשית

בפוסט הזה אעשה אתנחתא קצרה מהסידרה העוסקת באינטריגות, אגו ושערוריות בעולם המדע. עוד אחזור אליכם עם פוסטים "עסיסיים" בנושא.

בפוסט הזה אעסוק במשפחתי וחיות אחרות ובעצם בכך שקיום גנים משותפים בקרב משפחה - אינו עושה אותה בהכרח וללא תנאים לחברים שלך.

לי יש משפחה ממש קטנה כתוצאה מכך שמרביתה נכחדה בשואה. עד כדי כך קטנה, שהורי והורי זוגתי חיפשו לאחר השואה משפחה מתחת לאדמה. ובילדותי היו לי כל מיני "דודות ודודים", שעד היום אינני יכול להבין את מידת הקירבה המשפחתית המפותלת הזו. משני הורי יש לי בסך הכל ארבעה בני ובנות דודים. לאימי שרד אח אחד ולאבי אחות אחת. כל השאר הם בני דודים שניים או ילדיהם וכאלה שאף פעם לא אבין באמת מדוע הורי מכנים אותם משפחה.

הקוראים כאן, שלהם יש משפחה ענפה עם דודים ודודות ואולי כמה עשרות בני דודים - אף פעם לא יבינו מה זה להיות משפחה מורחבת זעירה. כשאתה שייך לשרידי משפחה כזו, עושים לך מיום לידתך שטיפת מוח, שמשפחה זה דבר כל כך יקר עד שחייבים לקבלם ללא תנאי, לקבל את כל השגעונות ולספוג את כל העלבונות שלהם. מותר אמנם להעלב, לעשות ברוגז קטן - אבל צריך לשכוח מהר ולהשלים.

אז כשאחד מבני דודי נישא לאישתו, החתונה הייתה בחיפה. אני למדתי אז בירושלים. בשבוע שלפני החתונה חליתי בשפעת וכשהחלמתי היה לי יום אחד בלבד להתכונן לבחינה בזואולוגיה. בערב הבחינה הייתה החתונה. אבא שלי ביקש ממני בכל תוקף להגיע לחתונה הזו. "אם לא תגיע, הוא גם לא יגיע לחתונה שלך", כך אמר.

הנחתי את הספרים והמחברות, ונסעתי לחתונה מירושלים לחיפה בארבעה אוטובוסים והגעתי כל עוד נפשי בי באמצע הערב. נגשתי לברך את הזוג ואישתו הטריה בכלל לא התייחסה אלי והתבוננה בי בריחוק כזה. זה היה לאחר שהמוזמנים כבר סיימו את המנה העיקרית, ואני שהגעתי מת מרעב הסתפקתי רק בקינוח. מה יש, לא יכלו לדאוג לאיזו שארית מנה לבן דוד רעב. אבל נניח לזה. חזרתי לירושלים באמצע הלילה לשינה של מספר שעות מועט לפני הבחינה.

מספר שנים אחר כך ערכנו רעייתי ואני את החתונה שלנו בבית בלגיה בקמפוס של גבעת רם. העמדנו לרשות המוזמנים שני אוטובוסים ששכרנו מאגד כדי להביאם לחתונה. אחד שיצא מחיפה והשני מתל אביב.  באותו יום שהיה התשיעי לנובמבר, היה בהפתעה יום חורף ראשון כל כך גשום וקר, עד שהיה צורך להפעיל את ההסקה באולם החתונה.

אף לא אחד מהחיפאים הגיע לחתונה, גם לא חלק מהתל אביבים והמרכז.       ביטלנו את היציאה של האוטובוס משם. לא הגיעו החברים הטובים ביותר של ההורים שלי מחיפה, חלקם חברי ילדות. אבל זה עניין של ההורים שלי להסיק מסקנות. הם כמובן הגיעו אחר כך לחתונות של ילדי החברים האלה שלהם, נסעו לבקרם בחיפה במיוחד כאשר אושפזו בבתי חולים, כאילו לא קרה דבר. טוב, זה כבר עניין שלהם.

אבל הבן דוד החיפאי שלי ואישתו לא הגיעו וזה כבר חרה לי. הם, כמו כל האחרים, לא התקשרו מראש, להודיע ולהתנצל שלא יוכלו להגיע. סכום לא מבוטל על האוטובוס שלא יצא מחיפה ועשרות מנות שהוזמנו עבורם ירד לטמיון. אף אחד מהם אפילו לא מצא לנכון לשלוח מתנה סימלית. אבל נעזוב את הענין הכספי - העלבון היה רב.

והבן דוד החיפאי הזה אפילו לא טרח אחר כך להתנצל בפני באופן אישי. כשאמא שלי התקשרה כמה ימים אחר כך לאחיין הזה שלה, הוא ציין שלא יכול היה להגיע בגלל ארוע אחר. העלבון שלי היה כל כך רב, ובמשך שנים רבות עד לפני מספר שבועות,הוא לא מצא לנכון דרך או הזדמנות לכפר על ההתנהגות שלו. לא שמעתי ממנו מאז, נולדו לו שתי בנות ואף פעם לא הוזמנתי - לא לבריתות, לא לימי הולדת, לא לבת מצוות של בנותיו ואני אפילו לא יודע כיצד הן נראות. גם הורי לא זכו ממנו ליחס נורמלי. כשיצאו למשל לנופש בחיפה - אמא שלי טרחה לקנות להם מתנה וכשהתקשרה אליו אם הם יכולים לקפוץ לבקר בביתם לכוס קפה, הם הסבירו שזה לא נוח כי הם בדיוק משפצים את ביתם.

וגם אחותו של הבן דוד לא בדיוק התנהגה יפה. היא הזמינה אותנו לבר המצווה של בנה שנערך באיזו מסעדה ברחובות. היא הזמינה אותנו בטלפון ואמרנו לה שנגיע. והיה שם גם האח שלה שלא דברנו איתו מאז. והוא בקושי ניגש לשולחן שלנו ואישתו שוב התעלמה מאיתנו בכלל. אנחנו היינו ארבעה אנשים ואחותי ומשפחתה יחד עם החברות של הבנים שלה היו שמונה אנשים. ואנחנו הבאנו מתנה שנפלה רק במאתיים שקל מזו של אחותי. מדוע אני מציין את זה? משום שהבת דודה הזו התקשרה להורי ולאחותי להודות על המתנה ואלינו לא התקשרה. אפילו אם לא היינו בבית, הייתה יכולה להשאיר הודעה במשיבון. אני מודה. שוב נעלבתי. מאז הם לא מזמינים ואני לא בא.

לפני שנתיים נערכה חתונה של אחייני, בן אחותי, וגם הפעם הבן דוד לא הגיע למרות שהוזמן. אבל הפעם הוא שלח לפחות מתנה.

והנה ביום שישי שעבר נערכה החתונה של הבת של הבן דוד החיפאי (האחינית שלי שאף פעם לא ראיתי ואיני מכיר). החתונה נערכה בצהריים תחת כיפת השמיים,   במושב שבין בית שמש לירושלים. במושב שבו גרים הורי החתן. פתאום קיבלנו הזמנה בדואר לחתונה. ובהזמנה מתוארת התוכנית הפנטסטית הכוללת "אטרקציות אמנותיות" ואוכל מיוחד במינו - בקיצור ארוע שלא שווה להפסיד. הבן דוד לא טרח להתקשר אלי כדי לברר אם נגיע, אבל שאל את הורי. הם אמרו לו שאינם יודעים אם נגיע.

אז ביום שישי האחרון בצהריים נערכה החתונה במקום שהגישה אליו הייתה כרוכה בדרך רגלית ארוכה בין סלעים ואבנים. להורי בני השמונים פלוס ממש לא היה קל לצעוד לשם ובחום הזה. מי עושה חתונה בחודש מאי תחת כיפת השמים בחום הזה, מתחת ליריעות ברזנט לבן שספג את כל החום הזה והקרין אותו עם הגברה על ראשיהם של המוזמנים? ואם היה יורד גשם זלעפות כפי שירד יום אחרי?

והשרותים במקום הם שרותי שדה מפלסטיק שאפשר להחנק בהם וכשאתה מסיים את צרכיך עליך לפזר עליהם נסורת מתוך דלי. ממש לא במקום לאנשים מבוגרים.

אז איך הייתה החתונה? אני יכול רק לספר לכם את חוות הדעת של הורי, אחותי ובן זוגה. קבלת הפנים הייתה רק ליפתן פירות מלא בסוכר, שבהחלט לא מתאים, בעיקר לא למבוגרים עם בעיות סוכר.

התוכנית האמנותית הגרנדיוזית כללה תאטרון בובות ואת שירת הקריוקי של החתן החנון. לפחות הוא נראה כך, אבל יש לו "יחוס" ומקצוע מכניס, כמו לכלה שאביה (הבן דוד) הוא סמנכ"ל של אחת החברות הגדולות ביותר במשק. ואני לא מספר לכם איזו חברה, כי אני לא רוצה שגוגל יקשר את הפוסט הזה לחברה.

והאוכל לדעת הוריי לא היה משהו בלשון המעטה. מבחר קטן של מנות חלביות בינוניות. בהחלט לא לפי הציפיות, כפי שניתן היה להתרשם מההזמנה. אחותי סבלה כל כך, עד שרצתה לקום ולעזוב באמצע. הורי שהיו מתים גם הם לעזוב, אמרו שלא נעים ועזבו בהזדמנות הראשונה.

בהחלט חתונה שלא הייתה בשבילי הפסד גדול.

מה דעתכם? האם גם אתם חושבים כמו הורי, שהייתי צריך להגיע ואני נוטר טינה כדבריהם?

עלו בי הרהורים לשלוח עם הורי מתנה. אבל ידעתי שזה לא יעורר בו שום נקיפות מצפון על התנהגותו ואפילו לא יטרח להודות באופן אישי, אולי רק דרך הורי. וחוץ מזה אין לי כמה מאות שקלים מיותרים.

אז יש לי משפחה קטנה מאוד. אבל תגידו, מי צריך משפחה כזו?

חג שמח