חשיבה חופשית

ונהוג תמיד לומר שזקני צפת לא זוכרים סערה כזו וכדומה וכדומה. והפעם הזו אומרים שלא היתה סערה כזו במאה וארבעים השנים האחרונות. והחזאים הופתעו שמזג האויר קר כל כך, ויורד בירושלים  שלג שתופס כבר במחצית הראשונה של דצמבר.

אמנם אני עדיין לא  משתייך בהגדרה לקבוצת הגיל של זקני ירושלים, אבל זכור לי שירד שלג רציני בדצמבר בשנת 1977. זה היה בחנוכה בחופשה שבין הטרימסטרים (כן, אז למדו בשלושה טרימסטרים בשנה). אני זוכר  שהתחבורה הציבורית לא פעלה בירושלים. במעונות הסטודנטים (מעונות רזניק) בהר הצופים הפעילו את ההסקה רק כחמש שעות ליום. הגעתי יום לפני הסערה מבית הורי כדי ללמוד לבחינות. אני יושב ולומד ושלג כבד בחוץ. ופתאום מתדבקת על דלת חדרי מי שהיום זוגתי. כולה רטובה. היא צעדה ברגל בשלג הזה מהתחנה המרכזית עד להר הצופים במשך למעלה משעתיים.

ובשנת 1983 ירד בירושלים שלג כבד במשך יומיים עד לחמש עשרה במרץ, ואז זרחה השמש והחל האביב. כך שאם תשאלו את זקני ירושלים, הם יספרו לכם ששלג בחנוכה ובפורים בירושלים אפשרי גם אפשרי. וודאי תאמרו שאין להשוות בין החגים בשנים שונות, כי מועדי החגים לפי הלוח העברי משתנים ביחס ללוח הלועזי. אבל משום מה לא זכורה לי איזו שנה שהשמש לא זרחה בט"ו בשבט וכמדומני אף לא פורים - ללא טפטוף לפחות. ואני חושד שחכמנו הקדמונים ידעו סטטיטסטיקה והשתמשו בה לקביעת מועדי החגים.

וכולם מדברים כאן על המחדל של חברת החשמל ושל העיריה וכדומה. אז אני נזכר בשלג כבד שירד בשנת  1987  בוושינגטון הבירה.  באותו בוקר נסעתי עם זוגתי לעבודה עם השֶבי אימפלה שלנו, כי שם אנשים אמורים לדעת לנהוג בשלג. ואז בדרך איזה זר שהגיע ממדינת שמש איבד את השליטה על מכוניתו והיא התחילה להסתחרר ונכנסה במכונית שלנו. השבי שלנו היתה מכונית אמריקאית גדולה ויצאנו בזול. המשכנו לעבודה וחנינו בחניה פתוחה. לא היה מקום בחניות המקורות. בשעה עשר בבוקר לערך השלג כבר קבר את כל המכוניות. הבננו שאם לא נמהר הבייתה, נשאר כלואים בעבודה. כולנו צעדנו לתחנת המטרו הסמוכה. לא היה מצב שאפשר היה לנהוג ברכב פרטי. עלינו לרכבת המטרו שהיתה אמורה להוביל אותנו שלוש תחנות - מרחק של 4 מייל  אל הבית.

אבל גם בעיר מורגלת לשלג כמו וושינגטון קרה הלא יאמן. לאחר תחנה אחת בתחתית, ממש לפני היציאה למסלול העלי שהוביל לכיוון הבית שלנו. הרכבת עצרה והכרוז הודיע שהרכבת לא יכולה להמשיך. בלית ברירה צעדנו במשך כשלוש וחצי שעות בשלג שהגיע כמעט עד לחגורה.

ובפעם אחרת ירד בחודש מרץ שלג ולא היה מספיק קר. אז השלג הרטוב והכבד הפיל צמרות עצים/ וושינגטון היתה בעלטה במשר 36 שעות ואנשים ישבו בבית ללא חימום עד שחודשה אספקת החשמל. בחדשות דווחו על מספר זקנים שמתו בקור.

וזכור לי שבחורף 1988 בוושינגטון, שלושה ימים לפני השנה האזרחית החדשה היה מיני טורנדו ואת הסערה עברנו בתוך בנין המעבדות. לאחר ששככה מעט הסערה, זוגתי - אז עם כרסה בין שיניה - החליטה שהיא סיימה את ניסוי המעבדה שתכננה ועכשיו מצידה היא יכולה ללדת. זה היה חמישה ימים לאחר התאריך המחושב. הנסיעה הבייתה הייתה קשה, גזרי עצים וענפים לרוב התפזרו על הכבישים בסערה. בלילה היה נורא קר. כמעלה מתחת לאפס. ירדתי כל חצי שעה להתניע את המכונית שלנו, שסבלה מבעיות התנעה בקור, כדי שאוכל לפנות את זוגתי לבית החולים המרוחק שמונה מייל אם יתחילו הצירים. והם אכן התחילו ומזל שלא התעכבתי בהתנעת המכונית. דהרנו לבית החולים. הגענו עם ירידת מים. הבת נולדה בשלג. אני זוכר היטב את הנסיעה הביתה איתן בשלג. החברים האמריקאים אמרו לנו שצריך לקרוא לה כריסטינה.

ואני זוכר יום מושלג אחד כמה שבועות לאחר מכן. על הכבישים פיזרו מלח אבל לא על המדרכות. זוגתי צעדה על המדרכה נושאת את הבת בידיה והנה היא החליקה על הישבן. איזה מזל שלבת לא קרה דבר.

ומדוע אני מספר את כל זה? כי גם בארצות מנוסות בסערות חורף יש בלגן, ואף אחד לא בא בטענות לרשויות כמו כאן. גם שם יושבים בבתים ללא חשמל. אבל שם השדרים אינם היסטרים כמו דני קושמרו. וצריך לומר תודה שסופות כאלו נדירות כאן.