בבוקר יום שישי, קצת לפני שלושה שבועות, התדבקו נהג וסבל בדלת ביתי. מהתחבורה אכן הודיעו שזה יהיה באחד מימי שישי הקרובים. את שארית הציוד והמסמכים במשרדי לשעבר סיימו לארוז. שני משטחים מלאים בארגזים נערמו ולכן יש צורך להוביל את הכבודה במשאית. מנהל התחבורה שאל בדאגה אם משאית יכולה לחנות בקרבת הבית. נימת קולו הסגירה שעשרים וארבע המדרגות עד לבית - ממש אינם מסבים לו נחת. הבטיח שיתאם מראש את המועד המדוייק.
יום שישי, תשע בבוקר, מתקשר נהג משאית - אנחנו כבר בדרך אליך, עוד חצי שעה אצלך. הוא רוצה לדעת בדיוק איך להגיע והיכן להחנות... אלוהים, האם לא אמרו שיתאמו מראש? ומה אם במקרה לא הייתי בבית?
נהג וסבל פרקו שני משטחי ארגזים. ירדו עם עשרות ארגזים עשרים וארבע מדרגות ועלו חזרה מזיעים לסבב הבא. למרות שנשברו לאחר זמן והחלו להוריד ארגזים במריצה (שגלגליה שברו/פוררו גם קצה של מדרגות אחדות) - לקח להם שעה לסבל את הכבודה הזו, שהחלה למלא חלק נכבד מהסלון ועוד כמעט חדר שלם נוסף בבית. איך יכול להיות? איך כל זה לעזאזל נכנס פעם למשרד אחד שאינו גדול במיוחד? אבל הסגנית שלי לשעבר ארזה הכל ללא מיון - ספרים, אלפי מאמרים, מסמכים במאות תיקים...
הסלון:
ועוד חדר:
מתנצל על איכות התמונות. לא יודע מה קרה לסמרטפון שלי. אולי סתם צריך לנקות את העדשה. אנסה לברר איך.
לא
הייתי חייב, הם הרי עובדים של המוסד. אבל אני אף פעם לא הייתי צריך לעבוד
בימי שישי. החלקתי שטר של 200 שקלים לכף ידו של אחד מהם. הם לא ציפו אבל מגיע להם. הסבל שבכל יום רביעי במשך שנים מילא
את מיכלי ההקפאה במעבדה בחנקן נוזלי, כמעט בכה כשנפרד והבין שיותר לא יראה אותי שם. ולאחר ששנפרדו ממני, הבית כבר נראה כמחסן.
נראה כאילו יקח שנים למיין. ברור שצריך לזרוק כמה שיותר - עם כל הכאב של זריקת זכרונות ומאות ואולי אלפי ימי עבודה. למרות שהבית גדול, אין טעם לאגור הכל - במילא לא אתמצא בין אלפי המאמרים המדעיים והמסמכים שהצטברו במשך שנות דור. ובכלל צריך להחליט מה בכל זאת להציל מבולמוס ההשמדה שתקף אותי.
החלטה ראשונה - :אין צורך לשמור מסמכים שאבד עליהם הקלח או בתוקף חוק ההתיישנות.אבל כידוע, מושג ההתיישנות מאוד יחסי הוא.
החלטה שניה - לזרוק כל מה שגורם לי לצביטה בלב. הרבה צבט לי, אז זרקתי, למרות שאולי אצטער בעתיד. זרקתי את כל הבקשות למענקי מחקר שכתבתי לעשרות, במשך שנים, כדי לגייס כספי מחקר ולשלם משכורות לעובדים ומלגות לסטודנטים. מקורות המימון מוגבלים מאוד, בעיקר בארץ שאינה משקיעה במדע אפילו חמישה אחוז ממה שמשקיעות המדינות המערביות. כל בקשה כזו גודלה כספר ונכתבה לעילא ולעילא במשך שבועות (ימים ולילות). חלק מהבקשות הניבו מענק וחלק ניכר לא. יש תחרות, יש פוליטיקה וכבר אין מלך שמשמש פטרון למדען חצר ולליצן חצר. בשנה הראשונה לאחר שחזרתי מארה"ב, כתבתי 11 בקשות למענקי מחקר. מהם זכיתי באותה שנה במענק רק לשתי בקשות. האחת, 45,000 שקל - סכום שאפילו לא יכול לממן חודש מחקר אחד. השניה, 20,000 דולר לשנה למשך שנתיים - איפשרה להתחיל בצימצום. במשך השנים מיליונים עברו תחת ידי ושעות שינה שנידרו ממני בלילות, מרוב דאגות איך להמשיך לקיים את המחקר ולא לשלוח הבייתה כעשרה אנשים שאני מפרנס אותם.
בנוסף לפעילות האקדמית, הרי מדען בישראל הוא גם גם מעסיק וגם מנהל חשבונות וגם צריך לנהל רכש והזמנות. צריך לנהל חשבונות גם כדי לגלות טעויות של פקידים במוסד. כמו בסופרמרקט, הטעויות הן תמיד לרעת המדען ולטובת המוסד. לא מספיק שהמוסד מנקה לעצמו 20% תקורה (מס) מסכומי המענקים שמגיעים ממקורות חיצוניים? החלטתי לזרוק את כל התיעוד - הודעות הזכייה במענקים, הסכומים, המסמכים הקשורים והחשבונות. בשביל מה אני צריך בכלל לשמור את זה? הרי כעת שום פקיד לא יוכל לבוא אלי יותר בדרישות. היה לו מספיק זמן לכך, לא? כשפרשתי אפילו הותרתי מקור הכנסה נאה קבוע של 150,000 שקל לשנה, שהשגתי למעבדה למשך עוד 12 שנה. מישהו אחר כבר יהנה ממגש הכסף הזה. אני עמלתי קשה להשיג כל פרוטה.
וזרקתי גם מאות תיקים כאלה:
מהתמונות תוכלו לקבל מעט מושג אילו תיקים זרקתי.
החלטה שלישית הייתה מה לעשות עם מאות עבודות מקוריות של סטודנטים בקורס שלימדתי תלמידי מסטר ודוקטור לדורותיהם. אז נעשתה החלטה שלישית - לשמור בינתיים רק את העבודות שקיבלו ציון של למעלה מתשעים. השאר למאותיהם נזרקו.
החלטה רביעית - לשמור על עשרות הספרים. ספרים אני לא יכול לזרוק. תראו בתמונות הבאות, הספרים ארוזים עדיין בארגזים. אני חייב לרכוש לחדר העבודה עוד ארון איחסון לספרים הרבים שנוספו. וכבר גם כך ראו איזה בלגן בחדר העבודה שלי
וסליחה על הפוטומונטאז' שיצא איום ונורא, בערך כמו שנראה עכשיו הבית.
ושלא תחשבו שדי בזה, יש לנו בבית חדר גדול נוסף עם מדפים על כל הקירות שמלא בספרים. לא רק ספרי מדע. ספרי הגות, פילוסופיה, היסטוריה, שירה ופרוזה. נשבע לכם שיש שם יותר ספרים מאשר תמצאו בכל חנות ממוצעת של סטימצקי או צומת ספרים. וזה עוד לא הכל, לצידי בחדר השינה גם מספר מדפי ספרי קריאה נוספים. גם בחדרי הילדים ארונות ומדפי ספרים בהמוניהם, וזה עוד לאחר שהבת תרמה ספרי ילדים לרוב לעמותה של ילדים בסיכון, שאיתם היא עובדת במסגרת התואר בקרימינולוגיה. אלוהים אדירים, עכשיו צריך עוד מקום לספרים החדשים מהמעבדה. ביניהם המון ספרי קריאה והגות שנרכשו בשנים האחרונות 'בארבע במאה', או 'שלוש באחד' - בסניף סטימצקי הסמוך לעבודה. ספרים חדשים כביום קנייתם - כי עדיין לא מצאתי זמן לקראם.
זרקתי
כל כך הרבה נייר בכמות שיכולה להבעיר מדורה בל"ג בעומר. מכל בקשות המחקר והדוחות הרבים
שכתבתי, השארתי בינתיים רק עותקים דיגיטליים על פני דיסקים ודיסקטים, שלא
יהיה מה לעשות איתם כשילך לעולמו המחשב הישן שעדיין מכיל כונן דיסקטים. בימינו כבר לא עושים כאלו יותר.
ואפילו
כלי כתיבה משרדיים בהמוניהם נארזו ונשלחו אלי. דבק, סרגלים, עטים וטושים צבעוניים עמידי מים
ואלכוהול, ועפרונות ומחדדים שנרכשו כשחשבתי שקודמיהם הלכו לאיבוד. ולאחר שנפטרתי מכלי
הכתיבה היבשים, אינני יודע מדוע יצר האגירה שלי לא נותן לי להפטר מכל השאר,
ועכשיו הם דחוסים בקופסא בגודל קופסת נעלים. וכמה רבים מחברות ופנקסי
יוקרה שחולקו בכנסים מדעיים ובתצוגות הנלווות של חברות ציוד מדעי. אוף, יש
לי ציוד כתיבה ליותר ממה שאהיה זקוק אפילו לעוד שלושה מחזורי חיים שלמים
נוספים עלי אדמות.
ואין
לכם מושג כמה בלגן של קלסרים שרוקנתי ויכולים להתרם לגינזך מכובד. אבל הם נראים
חדשים במצב טוב. אולי בסוף אשבר ואחלק אותם לנזקקים. אני בהחלט לא זקוק
לכל כך הרבה בלגן כזה
יודעים כמה סבבים עשו בני וזוגתי אל צפרדעי האשפה בקרן הרחוב? זרקתי הרבה נוסטלגיה של חיים שהיו ושלא יהיו עוד. חלק נכבד זרקתי ללא מיון קפדני בחמת זעם - כי לא יכולתי לעמוד בזכרונות. וגם משום שהמיון הזה מסרב להיגמר. ועדיין לא הגעתי לפתוח שליש מהארגזים...
אני בטוח שזרקתי גם דברים שאולי אצטער עליהם. כמו שחקן תיאטרון שזרק את כל התוכניות מההצגות הרבות ששיחק בחייו. חלק גם נזרקו בטעות. למשל סדרת תמונות חמודות של בתי כשהייתה בת שישה שבועות. תמונות ילדי ליוו אותי בגדילתם בקירות ובמדפי משרדי. התמונות של התינוקת שכעת בת 26 - השתרבבו בטעות לאחת מערימות הזריקה. מעניין עוד כמה דברים נזרקו ככה ללא כוונה.
אני חייב לסיים עם זה מהר. כי זה מרגיש לי ספק מועקה וספק קצת שיחרור. קצת כמו לברור ולנקות עזבון של בר מינן, והבלגן אוי הבלגן - אני חייב לסיים עם זה וזה לא רוצה להיגמר. אמנם נזרקו כבר למעלה מתשעים אחוז ממה שהספקתי לברור. אבל גם כך נשאר יותר מדי. מן ההכרח למיון שני, שילחם ללא רחם בנוסטלגיה - כשאסיים את הראשון. אז ממה שאם הצלחתי להעביר אליכם בפוסט - אתם יכולים להסיק שבהחלט לא משעמם לי, אבל העיסוק הזה עצמו ברובו כל כך משעמם למעט פרצי נוסטלגיה מכאיבים. ואינני יודע אם הכתיבה של הפוסט הזה היא מעין תיעוד היסטורי בשבילי או מעין ריפוי בעיסוק של חודש פברואר שהיה. פברואר העגום שלי ועל כך אולי ישמעו בקרוב המנויים של בלוג הראי ( מי שלא יודע על מה אני מדבר - זב"שו, כי כתבתי על זה בעבר).
אולי... כי קשה לי מאוד לאחרונה להעלות בכתב עידכונים שכאלה, ועוד יותר לפרסם אותם. לא יודע למה. גם לא יודע איך לכנות את זה. כתיבה במשבר?!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קנקן התה