לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חשיבה חופשית


מתובנות של מדען: עובדות לא נעלמות כאשר מתעלמים מהן!

Avatarכינוי:  קנקן התה

בן: 13

Google:  קנקן התה

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ׳©׳—׳¨׳•׳¨ ׳§׳™׳˜׳•׳¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

פוסט פוסט יום השואה


 

את הפוסט הזה אני כותב באישון לילה, בכאב שהוא לא פחות מהכאב המשפחתי 24/7 שמתנקז ומתעצם מדי שנה - בכל יום השואה והגבורה.

 

נולדתי לתוך הכאב הזה לשני הורים שורדי השואה, שהתייתמו והתבגרו ללא ילדוּת עם הזוועה. רק דור שני יכול להבין את זה ומהי בכלל המשמעות של להיות דור שני. כשכל ההוויה בבית סובבת את השואה. למרות שכביכול ההורים משתדלים לגדל ילדים נורמלים. פלשבקים של ההורים על רקע של שתיקה מעיקה. התנהגויות מוזרות של הורים ששונים כל כך מהורים של חברים שלך. כל כך שונים, עד שאתה כילד מתבייש בהם לעיתים. הורים שמגוננים עליך כאילו עשויים לאבד אותך בכל רגע.  אבא שתמיד קופץ מבהלה לגובה מטר במיטה, כשמעירים אותו. סיוטים, בכי וצעקות של אמא בלילות. אוכל - חייבים לגמור הכל מהצלחת. לא צפירות, ולא תוכניות טלוויזיה, ולא כתבות בעיתונים, ואפילו לא ביקור ביד ושם יכולים להמחיש מה הזוועות המתוארות עושות יום יום לשורדי השואה עצמם ולדור השני, ואפילו מהן השלכות שנגררות אפילו לדור השלישי.

 

אז ביום השואה הזה פתחו בחדשות הטלוויזיה במשפט " כל עם ישראל אבֵל..."

והפוסט שכתבתי ליום השואה היה במומלצים של נענע 10 וכן בפינת הפוסטים היצירתיים המומלצים.



 

 

אבל ממה שאציג עכשיו אפשר ללמוד עד כמה יום השואה הוא רק מס שפתיים ובעצם רחוק מליבם של חלק ניכר מהישראלים. פוסטים לא מעטים שלי היו במומלצי ישראבלוג ועמותת ישראבלוג. ובכל פעם כזו מספר הכניסות עלה פלאים - אלף, אלפיים כניסות לפחות (כפי שכל מי שפוסט שלו היה במומלצים יודע). אבל למרות שהפוסט היה במומלצים כאן - ראו מה היו הפעם מספר הכניסות, כפי שמעידה הסטטיסטיקה בלוח העריכה:





 

כלומר, סך הכל מספר כניסות "מדהים" של 368 בזמן שהיה במומלצים. ובעצם זהו מספר כניסות שאינו גדול בהרבה ממספר הכניסות הרגיל בבלוג, אבל נמוך באופן זועק ממספר כניסות ממוצע לפוסטים המגיעים למומלצים. לפחות פי חמש פחות ממה שאני מכיר.

  

אז מה אפשר ללמוד מכך? שאולי העיסוק בשואה לא באמת מעניין את רוב הציבור, כפי שמשתקף גם בציבור הקוראים של עמותת ישראבלוג וישראבלוג. ועוד קשה לי להתעלם מכך שממש עם ערב צאת יום השואה - בטרם יבשו הדמעות, מיהרו להחליף את המומלצים בעמותת ישראבלוג. ולא פחות מכך חשוב בעיניי לראות במה הוחלפו מומלצי יום השואה:





  

אפילו בערוצי הטלוויזיה רוח השואה עדיין ריחפה בלוח השידורים גם בערב שלאחר סיום יום השואה. אין בליבי על העורכים. הרי בקרב עמם הם חיים וגם הם רואים את הסטטיסטיקה. אבל לדעתי משתקף כאן חוסר הענין הציבורי הכללי לאחר שמשלמים מס שפתיים קטן ביום השואה.

 

ולכן נשאלת השאלה (עם ובלי שהשואה תלמֵד מהגן) - מה יזכר במודעות העם לאחר שדור השואה עצמו עוד מעט יכחד מהעולם, ולאחר שהדור השני יסתלק גם הוא מהעולם? האם במועדי העם שלנו יזכרו רק מעשי אנטיוכוס, אחשווראש והמן הרשע ואֶבֶל על מקדש שחרב לפני כאלפיים שנה? 

 

ואיזו צביעות יש בנאומי נשיא המדינה וראש הממשלה בטקס יום הזכרון הרשמי ליום השואה והגבורה. ובנאומיהם הם מציינים בהתחסדות עד כמה הניספים והניצולים בליבנו. והצביעות זועקת מעל פני האדמה. כי לא נפשות הניצולים בליבם אלא כספי השילומים מגרמניה שנגזלו על ידם והמדינה החל משנות החמישים במאה הקודמת. כספים שהעבירה כפיצויים ממשלת גרמניה ושנגזלו על ידי מדינת ישראל מניצולים כאובים, סובלים וחולים - עבור סדרי עדיפויות מביישים.

 

ובמשך שנים, ההורים שלי שהם ניצולי שואה שעלו לארץ לפני 1953 - כל אחד מהם קיבל מהמדינה (על חשבון כספי השילומים שהמדינה קיבלה ומקבלת מגרמניה) סכום חד פעמי שהוא שווה ערך למשהו כמו 5,000 שקל היום. ואתם יודעים על מה?

לא על בעיות גדילה של ילדים שחיו ברעב. ולא על בעיות רפואיות אחרות. ולא על אובדן הוריהם ובני משפחתם (אחיהם ואחיותיהם) שנרצחו בדם קר. ולא על השלכות נפשיות כתוצאה מכך, ומכל הסבל לא יתואר שעברו והזוועות שראו. אלא חמשת אלפים שקל עלובים בלבד על כך שלא סיימו בית ספר יסודי ותיכון בעקבות המלחמה. חמשת אלפים שקל פיצויים - זה כל מה שזה שווה בעיני המדינה . כן, לא בעיני הגרמנים. אלא בעיניי המדינה שקיבלה כספי שילומים ברוחב לב מגרמניה ועשתה בהן כאוות נפשה.

 

ובכל יום זיכרון פותחים ואומרים בכל אמצעי המדיה עד כמה כולם אבלים. כולל אותה התובעת ממשרד המשפטים שזרקה את אמא שלי מהמדרגות, כשבאה לתבוע בדחילו ורחימו מעט פיצויים על שאיבדה בטרם עת את כל השיניים שלה  בשואה.

 

וכמה צבועים הפוליטיקאים שנותנים למעט שנותרו למות עם מחסור באוכל ותרופות. וכמה צבועות ההכרזות שלהם כל שנה, על תקציב מיוחד שהנה כבר מועבר אליהם - תמיד ערב יום השואה. וכמה מצטערת על השואה כל הבירוקרטיה שעושה הכל כדי לעכב כל העברה כזו של תקציבים לניצולי שואה חולים ונזקקים. וכמה מצטערת הבירוקרטיה שמשפילה אותם ופוטרת אותם בלך והבא מסמכים שהבירוקרטיה יכולה לשלוף בקלות בעצמה - במיוחד היום בעידן המחשב.

 

ועוד תעודת עניות למדינה - דבר כספי השילומים שהיא סירבה לשלם להורי ולאחרים כל חייהם לא נסתר מממשלת גרמניה, שהחלה לשלם בעצמה לפני שנים אחדות - פיצוי חודשי ישיר שממנו חיים כעת הורי בערוב ימיהם. פיצויים על עקמת עצמות, ראומטיזם ומחלות שסחבו כל חייהם כתוצאה ממעשי הנאצים. ופיצויים לאמא שלא יכולה לישון בלי כדורי שינה וכדורי הרגעה במשך היום. וכמה בירוקרטיה והשפלה הם צריכים לעבור על ידי עובדי ביטוח לאומי שמבקרים בביתם כל כמה חודשים, כדי לנסות ולגרוע מהם את מעט התמיכה שהם מקבלים מהמדינה.

 

וכמה צבוע פלח גדול בעם הזה ששכח מה עשו לו, ובשם הלאומיות ידו קלה על ההדק לעשות מעשה לאחרים. ואיך "יהודי מסריח" התחלף אצלנו ב"אשכנזי מסריח" או ב"ערבי מסריח". ויש יהודים ששואלים יהודים: "מדוע בכלל הייתם צריכים להשאר בחיים? חבל שלא מתתם". יתכן שיהיו כאן כאלה שיחשבו שאני מגזים. אבל יודעים אתם כמה פעמים הטיחו באבא שלי את השאלה הזו, יהודים? ובמה יהודים כאלה שונים מיתר אומות העולם שאנחנו מזדרזים להאשימן באנטישמיות? ושלא תטעו, אנטישמיות עולמית עדיין חיה נושמת ובועטת.

 

אז עד כמה באמת כל עם ישראל מתייחד עם הנספים וכולו חמלה והבנה לשורדים ומשפחותיהם? כמה אמיתיים הנאומים של המנהיגים והפוליטיקאים? כמה באמת למדנו מהשואה - אל תעשה מה שעשו לך?  

מעבר לצקצוקי לשון, עד כמה נוגעת השואה באמת לכל אחד ואחת מכם?

 

 

 

תוספת עריכה

 

בעקבות הערות של מגיבים אני רוצה להזכיר שהאמריקאים מציינים שלושה מועדים נפרדים כימי שבתון:   memorial day , veterans day ו-independence day. ולמרות זאת גם בימי הזכרון מרכזי הקניות ומקומות הבילוי עמוסים לעייפה. יום הזכרון הפך פשוט ליום חג.

  

נכתב על ידי קנקן התה , 29/4/2014 04:38   בקטגוריות יום השואה והגבורה, זכרון השואה, צביעות, יחס המדינה לנצולי השואה, תודעה לאומית, אנטישמיות, לאומיות, שחרור קיטור, ביקורת  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-2/5/2014 08:29
 



עוד התערבות זדונית


 

די. נמאס כבר. חדירה זדונית רביעית לבלוג שלי ונסיון לחבל בו.

 

בפעם הראשונה נעשו שינויים צורניים בבלוג כולל העלמת התמונה הראשית של הבלוג - התמונה של הנשרים:

 



 

 

בפעם השניה, לאחר שפרסמתי את הפוסט "סודות המים המינרלים", נעשה נסיון למחוק את הבלוג (ואכן, כל הפוסטים נעלמו לזמן מה מלוח העריכה שלי וחזרו לאחר מכן). כמו כן, נעשה נסיון להדביק את המחשב שלי בוירוס, נעשה נסיון העלמת הבלוג על ידי הפיכתו לבלוג פרטי, וביטול האפשרות לסמן לייק לפוסטים.

 

בפעם השלישית (ראו הערת עריכה בסיום הפוסט), שוב העלימו את הבלוג והפכו אותו לפרטי. שוב ביטלו את האפשרות לסמן לייק לפוסטים. הדבר נעשה לאחר פרסום הפוסט "חג מתן תורה -שאלות לגבי הרציונאליות של דת".

 

בפעם הרביעית, בעיקבות הפוסט האחרון שלי: "שיחה עם אלוהים על אבולוציה", שוב הייתה חדירה זדונית ללוח העריכה שלי. אך הפעם היה שינוי בטקטיקה:

 

ראשית ביטלו את האפשרות שהפוסטים שלי יומלצו בדף הראשי של אתר עמותת ישראבלוג.

 

שנית, וחמוּר יותר, ביטלו את האפשרות להצטרפות מנויים לבלוג שלי!!!

 

  

מדוע?

  

ראשית הבלוג שלי אינו כל כך פופולארי, לפי מספר הכניסות. בדרך כלל הפוסטים שלי גם אינם ממוקמים בדף הראשון בחיפושי גוגל. לכן, אני לא מבין מדוע יש למישהו עניין לפגוע בקריאת פוסטים שאינם נקראים במילא על ידי מספר רב של קוראים, כמו בעיתון. שנית, הפוסטים שלי בלאו הכי מצונזרים על ידי שרתים מסויימים.

  

זכותו של כל אחד להחרים את הבלוג.

זכותו של כל אחד להתנגד לדבריי ולשלוח בהתאם תגובה לפוסט.

אבל לחדור לפרטיותי, לעשות כשבשלהם בלוח העריכה, לשנות את ההגדרות, לחבל בבלוג ובהפצתו, זה לא מוסרי וזו עבירה פלילית.

 

 

דרך אגב - לאחר כל פוסט בנושאים העשויים לכאוב לאנשים מסויימים, אני רואה בסטטיסטיקה  של מקורות הכניסה שבלוח העריכה שלי, כניסה מטורפת לאחת משתי תמונות שפרסמתי בשני פוסטים שלי בעבר.

 

האחת:

 

 

 

אל דאגה. זה לא פוגע בי. אני דווקא אוהב קופים.

 

והתמונה השניה:

 



 

האם זה רמז לפנטזיות שיש למישהו לגבי?

 

 

שיניתי בחזרה את ההגדרות לבלוג והכל חזר שוב לקדמותו, מקווה שהפעם לתמיד.

  

אם אכן יש קשר, לכאורה, לרקע הפרסונלי של מי שעושה את כל החדירות והחבּלות הבזויות האלה בבלוג - לפחות כנראה לא תהיינה נוספות עד למוצאי שבת.

 

אני מתנצל שאני מטריד אתכם לאחרונה בפוסטים כאלה, אך פגיעות כאלה בחופש הביטוי עשויות לפגוע גם באחרים. 

 

פוסט זה יופנה גם לתמיכה הטכנית של ישראבלוג, בניסיון לאתר את המקור המחבל ולמנוע הישנות הדבר בעתיד.

 

  

בשבת אפרסם פוסט חשוב, שיראה לכם כיצד הופכים אותנו לחולים כרוניים ומי מרוויח מכך. כדאי להכנס לבלוג ולקרוא.

 

סופ"ש נעים ושקט לכולכם.

  

  

  

תוספת עריכה:

 

כפי שצפיתי, לא היו תופעות מיוחדות בבלוג עד ליציאת השבת. לאחר מכן, כאשר המישהו החולני הזה ראה את הפוסט הזה או את הפוסט הבא - פתאום הופכים אותנו לחולים כרוניים - הוא שוב התחיל להשתולל. בתוך 2 דקות הוא נכנס בגוגל לתמונת הקוף מלמעלה - 7 פעמים!!!

נו טוב, הוא הוסיף לבלוג 7 כניסות נוספות לסטטיסטיקה. חחחחחח

 

 

נכתב על ידי קנקן התה , 1/6/2012 23:50   בקטגוריות חופש הביטוי, פעולות זדוניות, בלוגיה, הודעה, התקפת וירוס מחשב שנשלח לבלוגרים בישרא, חברה, חומר למחשבה, חוק ומשפט, מוסר, צנזורה, קונספירציות, אינטרנט, שחרור קיטור, ביקורת  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-15/7/2012 20:16
 



מכתב על קרטון ושעון תלוי


אני דור שני להורים שורדי השואה. שניהם היו ילדים כבני עשר, כשפרצה מלחמת העולם השנייה. שניהם התייתמו בשואה מהוריהם (סביי וסבותיי). אמא שלי התייתמה גם משני אחיה התאומים.

 

יש לי כל כך הרבה לכתוב ולספר לכם, עד שכמעט וויתרתי על כתיבת פוסט זה. לא רק מפני שיש כל כך הרבה לספר, אלא גם בגלל הכאב. כאב של דור שני לשואה.

 

כשהיינו ילדים, אבא שלי סיפר את כל מה שעבר עליו לפני ובזמן השואה. הוא סיפר לנו את זה בהמשכים, בסדרה ארוכה של ארוחות שבת בצהריים, לפני הקינוח.

 

מסיפורים אלה אני זוכר הכול. אך במיוחד כמה דברים שאני רוצה לשתף אתכם. אני זוכר כיצד בכה, כשסיפר על הקאפו היהודי שהסגיר את אביו (סבא שלי) לידי הנאצים. אני זוכר אותו בוכה, כשתיאר את עשרות היהודים שנטרפה עליהם דעתם והם ערומים כביום היוולדם, מדלגים כמו קופים בצמרות העצים ביער, בסיום המלחמה. אני זוכר אותו מספר לנו על חלומו כילד בתקופת השואה –  החלום שיזכה להגיע לגיל 15.

 

אני מאד שמח שאבא שלי אזר כוחות-על והסכים שצוות ההפקה של יד ושם יגיעו אליו לביתו, כדי לצלם ימים של ראיונות על סיפור חייו. התוצאה היא חמישה DVD וחוברת עבה של תקציר הראיון ביד ושם. ולי עותקים מהם.

 

אמא שלי לא הייתה מסוגלת לכך. בכלל עדיין קשה לה לספר בצורה מסודרת את מה שעברה. היא סיפרה לנו רק מעט. פלֶשבֶּקים. היא הייתה ילדה בת 11 – ללא הורים, ללא אחים, הצליחה לשרוד – כנראה יש לה שבע נשמות. אני חייב להעלות את מה שהצליחה לספר בכתב. זה מזעזע, קשה לי ואני דוחה את הכתיבה בינתיים.

 

***

 

קשה לי שיש כל כך הרבה מכחישי השואה. אני אף פעם לא הכרתי את הסבים והסבתות שלי. אף תמונה שלהם לא שרדה במלחמה. אני לא יודע כיצד נראו. אך נשארו לנו רק שתי מזכרות בודדות מהם ועל זה אני עומד לספר.

 

המזכרת היחידה שנשארה לאבא שלי מאביו (סבא שלי) היא מכתב של כמה שורות על פיסת נייר קרטון. המכתב הגיע בדרך לא דרך ממחנה העבודה שאליו הוא נלקח. במכתב הוא כותב למשפחתו שלא ידאגו לו. הוא אוהב ומתגעגע מאד ומצפה בקוצר רוח להיפגש איתם כשתסתיים המלחמה.

 



 

זהו. זה כל מה שנשאר ממנו. הוא הצליח לשרוד את מחנה העבודה עד לסיום המלחמה. אבל, הוא לא החזיק מעמד ברכבת שהסיעה אותו חזרה לביתו. הוא נפח את נשמתו מקור ומרעב. גופתו הושלכה מקרון הרכבת על ידי הנוסעים. לא ברור אם בכלל נקבר.

 

והמכתב החרוט בעיפרון על פיסת קרטון חום שרד. לפני שנים אחדות אבא שלי מסר אותו למומחה לשימור ומסגר אותו. מיד ושם ביקשו ממנו להעניק להם את המכתב, אך הוא לא יכול להיפרד ממנו בחייו.

 

לאמא שלי גם נשארה מזכרת אחת מאמא שלה (סבתא שלי). זהו שעון זהב תלוי על שרשרת. את השעון הזה הכניסו הוריה של אמא שלי לסוליית נעליה, למקרה שתזדקק. אמא שלי שמרה על השעון הזה כל תקופת השואה. בסבל וברעב – על השעון לא ויתרה.

 



 

 

השעון הזה נקנה לסבתי כמתנת אירוסין על ידי סבא שלי. זהו שעון-תליון צרפתי, הדומה לאחד השעונים העתיקים המצויים במוזיאון האיסלאם בירושלים. בשעון הזה, שהוא כיום כבן 100 שנה, אבד אחד משלושת המחוגים, אך הוא עדיין עובד.

 

אמא שלי החליטה שהשעון הזה יעבור בירושה מאם לבת, מדור לדור, עד אחרית הימים. לפני כשנתיים אמא שלי החליטה שהעברת השעון לא תחכה למותה ומפני שלאחותי רק בנים, אמא שלי מסרה את השעון לידי נכדתה (הבת שלי).

 

זהו. זה כל מה שנשאר.

 

***

 

כשאני נוסע לגרמניה ואוסטריה לכנסים מדעיים, אני פוגש אנשים ואני משער מגילם, שחלק ניכר שרתו באס אס. בגלל חזותי, הם פונים אלי כגרמני. אני מישיר מבטי אליהם וכשאני מציין בשפתם שאני מישראל, אני רואה עננה חולפת על פניהם, כאשר הם משערים שנולדתי למי ששרד את מעשיהם.

 

כאשר אני מסיים הרצאה בכנס בפני אלפי מדענים, שגודשים את האודיטוריום הגדול ואת מסכי הטלוויזיה מסביב - לאלה שלא מצאו מקום, אני שומע ורואה את התשואות. לא איכפת לי בכלל שזה בגלל הערכה לעבודתי המדעית. כל שאיכפת לי הוא שאני תקומתם של הוריי ונקמתם של הסבים והסבתות שלי.

 

***

 

יותר ממכחישי השואה, קשה לי דווקא עם ישראלים מסוימים. לפני מספר שנים, אבא שלי רואה לפתע  את הקאפו היהודי שהסגיר את סבי לנאצים,  צועד מולו ברחוב בקורת רוח. אבא שלי עצר בכל כוחותיו את הרצון לרצוח אותו וחצה את הרחוב למדרכה ממול.

 

במהלך השנים, כאן בארץ, אבא שלי מספר על ישראלים אחדים, שבעת ויכוח איתו אמרו: "למה נשארת בחיים?", " למה היטלר לא רצח אותך?" ואני לא יכול לסלוח להם על עלבונו של אבי.

 

***

 

עוד מעט כבר לא יוותרו בחיים שורדי השואה. ואני, דור שני, יושב וכותב דברים אלה כשדמעה נוחתת על המקלדת.

 

 

נכתב על ידי קנקן התה , 18/4/2012 15:23   בקטגוריות יום השואה, חברה, חומר למחשבה, פילוסופיה, תרבות, אקטואליה, שחרור קיטור  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-6/4/2013 21:46
 



ארבע הקושיות שלי - תוכלו לענות?


 

 

חשבתי איזה פוסט לפרסם לקראת החג. בלוח העריכה שלי מצויות טיוטות של מספר נושאים המחכים להשלמת כתיבה ועריכה. ישבתי וחשבתי מעט, איזה מהנושאים אשלים ואפרסם לפני החג? המסקנה שהגעתי אליה היא שכל אחד מהנושאים ממש אינו מתאים לקראת החג. האם לקראת פסח מתאים שאכתוב עוד פוסט אפוקליפטי? על שאלת המוות והעולם הבא? על נושאים כבדים אחרים, שאליהם יגיבו לא יותר משניים שלושה אנשים?

 

במקום זה, היות ויש לי כל כך הרבה שאלות לשאול, החלטתי להעלות בכתב רק מעט מהשאלות בפוסט זה - את ארבע הקושיות שלי, ואולי לכם תהיינה תשובות שאשמח לקבל?

 

 

הקושיות הראשונה והשניה שלי קשורות בצדדים אחרים של שני הפוסטים שכתבתי לאחרונה. הקושיה השלישית והרביעית קשורות לבלוגיה באופן כללי יותר:

 

♦ הקושיה הראשונה נוגעת בצדדים אחרים של שני פוסטים שכתבתי לאחרונה:  זה שהיה במומלצים, וזה שבא אחריו. שני הפוסטים האלה עוסקים בשאלות ובאלטרנטיבות המדעיות הקשורות בדיון הציבורי על מחאת החשמל והדלק. אך תגידו, מדוע לפוסט הראשון היו 88 תגובות ולשני רק 14? האם זה בגלל שהפוסט הראשון היה במומלצים והשני לא?

 

ציינתי שלראשון היו 88 תגובות, אך למעשה אם תבדקו כעת, תראו רק 69 תגובות. הכיצד? ובכן, לאחר שהסתיימו פחות או יותר התגובות, לאחר שהפוסט ירד ממומלצי ישראבלוג, גיליתי היום להפתעתי קיום 88 תגובות, בעוד שלא קיבלתי הודעות במייל על תגובות חדשות לפוסט. בבדיקה ראיתי "השחלה" של שירשורי תגובות, כל אחת משפט באנגלית, בהמשך לתגובות ישנות של קוראים.

 

התגובות בשרשורים האלה אינן קשורות לשום דבר ונראות כשיחה מרומזת בין "מכרים". לאחד מהם יש כינוי מיוחד המוכר לי כאחד הבלוגרים בישרא. עלי לציין שהכינוי הזה אינו מופיע יחד עם האייקון של הבלוגר, כך שיכול להיות שמישהו אחר שאל את כינויו. אם זה אכן אותו בלוגר, אז אני מופתע - כי חשבתי שהוא מדיר עצמו מהבלוג שלי מסיבות היסטוריות, שלא אפרט. שנית, אם אכן זהו אותו בלוגר, אז השירשור נראה כ"שיחת חולין" של כבני 15 שמשתעשעים להם על חשבון שטח התגובות בבלוג שלי.

 

אז אני, שחושב כמובן שהתנהגות כזו אינה ראוייה, מחקתי את התגובות האלה והשארתי רק  שתיים - מחמת הספק. אך כיוון שמספר התגובות כעת עומד על מספר אי-זוגי, הרי שאחת מהן מועמדת למחיקה במידה ולא יתווספו עוד תגובות.

 

♦ הקושיה השנייה היא בעצם סידרת שאלות הקשורות להשלכות החברתיות של שני הפוסטים הנ"ל, שאותם כתבתי מתוך כעס על העלאות הצפויות של מחירי החשמל והדלק ששיעורם אינו מוצדק לדעתי. ראשית הבאתי אלטרנטיבות מדעיות אפשריות כיצד להיות פחות תלויים בדלק וחשמל. אבל ציינתי גם את העיוולת של המיסוי הממשלתי שלוקח טרמפ על הגדלת העלות של יבוא גז ודלק. מיד אכתוב על כך עוד ואוכיח לכם בחשבון פשוט שהממשלה מנסה לעבוד עלינו בעיניים. אך לפני כן, בפוסט השני הבאתי את הצהרתו של שר האוצר שטייניץ, שלא יוזיל עוד את מחירי הדלק , הגז והחשמל על חשבון הורדה במיסוי. כתבתי עוד על התוכניות המעוותות ( לדעתי) של  שטייניץ, שאותן הביא בראיון לאחד הכתבים הכלכליים, וציינתי שאם ימשיך כך, שלא יתפלא על עליית האינפלציה ו"אם יגיע מיליון זועם לכיכר רבין במחאה החברתית הבאה" (ציטוט מהפוסט).

 

אז מה קרה למחרת?

 

א. כל הארץ רעשה וגעשה שהממשלה עומדת לייקר את מחיר הדלק ב-20 א"ג לליטר. שטייניץ הודיע שלא ניתן לסבסד עוד את מחיר הדלק (להוריד את המיסוי עליו).

 

ויום לאחר מכן: 

 

ב. כל הארץ רעשה וגעשה על כך שביבי התקפל וצימצם את העלאה של מחיר הדלק, במקום עשרים אגורות, לחמש אגורות לליטר. איך?  על חשבון הורדה זמנית של שיעור המיסים (העומד על 51.5% - כלומר, יותר ממחצית מחיר הדלק זה מס! טירוף לא?). 

 

ביבי הוסיף שזו הפעם האחרונה שהממשלה תוותר על העלייה במיסוי, הנלוות לעלייה במחיר הדלק.

ובעצם חשבתי שביבי באמת לא יוריד שוב את מחיר הדלק, כי אולי גם כעת הוא לא סיבסד שום דבר. ביבי, מה דעתך על התרגיל הבא? בכל פעם שתרצו להעלות את מחיר הדלק ב-5 אגורות, תכריזו על העלאה של 20 א"ג ולמחרת תוותרו כביכול על 15 א"ג וכולם יגידו איזה נחמדים אתם. 

  

ג. ראיתי היום בכותרת העיתון שביבי אינו מפחד מהמחאה החברתית. האם אתם זוכרים מה אמר ביבי בהתלהמות לפני הבחירות ששלחו אותו אז לאופוזיציה?: 

"הם מ-פ-ח-דים,  הם מ-פ-ח-דים, ....." והקהל המשולהב שלו חזר על המשפט בניצוחו. האם ביבי זוכר?

 

ד. ראיתי היום בעיתון, שהאוצר ממנף את הויתור כביכול על המיסוי על שיעור עליית מחיר הדלק ומודיע על קיצוצים בכוח אדם במשרדים הממשלתיים. איזה יופי! האוצר מצא דרך מצוינת לקצץ בתקציבי משרדי הממשלה. השרים יסכימו לשתף פעולה עם האוצר, כי אחרת האוצר מאיים שיגבה מאיתנו יותר מיסים ואז בבחירות הבאות, "ממשלת המיסים תהפוך לממשלת הנמאסים".

 

ה.  ובכלל, האוצר מתהדר בכך שהוא מצליח להביא לשקיפות של הניהול התקציבי של משרדי הממשלה. שטייניץ, איפוא השקיפות של משרד האוצר? מדוע לא תפרסמו דו"ח על כל ההכנסות וההוצאות של משרד האוצר ותעמידו אותו לביקורת ציבורית? גם אנחנו רוצים שקיפות. 

  

ובכלל, מדוע צריך את משרדי הממשלה, אם האוצר מנהל אותם? הרי עוזי לנדאו, שהאוצר הפך אותו משר האנרגיה לשר "החשמל והמים", כבר אמר שלמעשה הוא מיותר. אז מדוע הוא והשרים האחרים אינם מתפטרים?

  

כמובן, זה לא מפני שהשרים מתעקשים לשמור על כיסאותיהם ועל הכיבודים שנובעים מכך. הם ממש חייבים להישאר, כי חייבים לעסוק בשאלות הפינויים ממגרון ומבית המכפלה. 

   

ו. ועוד שאלה אליכם? מדוע יש הבדל כל כך גדול בהוצאות משרד הביטחון בין התחשיב שהכינו רואי החשבון של משרד הביטחון לבין זה שהכינו רואי החשבון של משרד  האוצר? מה זה, האם מתמטיקה היא אינה מדע מדויק?

 

ז.   (שימו לב, השאלה האחרונה מתחילה בזין קריצה ) כתבתי למעלה, שהממשלה מנסה לעבוד עלינו שעליית מחירי הדלק, הגז והחשמל הכרחיים. בפוסטים הנ"ל שכתבתי, הראיתי על בסיס מדעי  מעשי, שישנן אלטרנטיבות זולות יותר.

 

חשבון פשוט מראה שהאוצר והממשלה עובדים עלינו בכך שטוענים שהם אינם יכולים להוריד את מרכיב המיסוי (שהוא כאמור כמחצית מעליית המחיר). הם עובדים עלינו, כי להזכירכם, תקציב המדינה הדו-שנתי נקבע כאשר שערי הדלק המים והחשמל היו זולים בעשרות אחוזים מאשר היום. לכן, אם המחירים שלהם עולים מעבר להערכה של מחירם בהכנת התקציב, הרי לממשלה יש בעצם הכנסות גבוהות ממיסוי, הרבה מעבר למה שתוכנן. כמובן שבכל תקציב מתוכנן יש גם רזרבות.

 

אז מדוע הם צריכים עכשיו לקצץ בכוח אדם במשרדי הממשלה? האם גם שכרם של העובדים עלה בעשרות אחוזים, כמו מחירי הדלק, הגז והחשמל?

 

ביבי אומר שיש צורך  ביותר מיסים בגלל כיפת הברזל. אך האם האמריקאים לא התחייבו לממן את בניית ארבעת הסוללות הבאות?  

 

האם ביבי והאוצר חושבים שאנחנו מטומטמים?

 

אני כותב דברים אלה בבוטות, אך זו כנראה השפה היחידה שממשלה מבינה, כאשר היא מגיעה מהעם.

 

 

♦ ויש לי עוד שאלה בנושא אחר לגמרי, הקושיה השלישית, שקשורה להבחנה מפעילות הכניסות לבלוג שלי.

 

בלוח העריכה תחת תפריט סטטיסטיקות, ניתן לראות מקורות של כניסות לבלוג.

 

במשך התקופה הקצרה יחסית שהבלוג קיים ( פחות מחמישה חודשים), כעשרה אחוזים הם כניסות להעתקה של תמונות שפורסמו בבלוג.

 

מסתבר שרוב הכניסות הן למספר מצומצם של תמונות והרי התמונות המבוקשות ביותר, בחמשת המקומות הראשונים:

 

 

מקום ראשון (60% מהכניסות):

 

 

 

פיצוץ גרעיני

 

 

מקום שני (20% מהכניסות): 

 

 

קוף

 

 

מקום שלישי (10% מהכניסות):

 

 

ארוחת חולדות

  

 

מקום רביעי (5% מהכניסות): 

 
 

השיבוט (שיכפול) של בוש

 

 

מקום חמישי (3% מהכניסות): 

 
 

זהירות קרינה רדיואקטיבית

 

  

2% הנותרים - שאר התמונות שפירסמתי.

 

 

האם הבחירה והביקוש של התמונות הספציפיות* האלו, יכולות להעיד משהו על הפסיכולוגיה או מצב הרוח של הציבור? יש לי השערות. אך, אשמח לקבל את דעתכם בתגובות. 

 

* חלק מהתמונות שפרסמתי הן מקוריות שלי, אך את התמונות המבוקשות הנ"ל העתקתי מגוגל-שיתוף או ויקיפדיה -שיתוף.

 

 

♦ ושאלה אחרונה לי אליכם, הקושיה הרביעית. באופן מוזר, היו גם 2-3 כניסות לאחת התמונות שפרסמתי בפוסט שלג על עירי. אבל, מדוע מכל התמונות, זו שעוררה דווקא עניין, היא זו שציינתי " כך נראה הרחוב ליד ביתי"?

 

תגידו, האם הק.ג.ב (סתאאאם, הוא כבר לא קיים), ה-CIA או השב"כ רוצים לגלות לפי ביתי את זהותי?

אולי זה מישהו מהקוראים שמת לדעת מי זה קנקן התה? אוי איזה פרנויות וקונספירציות משונות.....

אז צר לי לאכזב אתכם. ליד ביתי אינו אומר שזה באמת ביתי. חחחחחח

וחוץ מזה אני באמת לא כל כך חשוב! חחחחחחח

 

 

 זהו זה לפוסט האחרון שלפני פסח. יש לי עוד מספר שאלות ותהיות, אך אשאיר אותן לפעם אחרת. בינתיים שימרו על בריאותכם בניקיונות ואל תגזימו.

 

 

 

חג שמח!

 

 

תוספת עריכה: מה עשויה לעשות ממשלה כדי לשרוד את המחאה החברתית או את משבר חוק טל?

היא עשויה בהחלט להפנות את אור הזרקורים לתקיפה באיראן, או לעופרת יצוקה ב', או לסגור חשבון עם נסראללה. אז כבר באמת תהייה לה סיבה להעלות את המיסים.

  

נכתב על ידי קנקן התה , 4/4/2012 23:59   בקטגוריות אנרגיה, ביבי, בלוגיה, החלטות, חברה, חומר למחשבה, יובל שטייניץ, כלכלה, לוגיקה, מדע, מיסים, עליית מחירי החשמל, עלית מחירי הדלק, פסח, פילוסופיה, קונספירציות, שר האוצר, תרבות, אקטואליה, ביקורת, שחרור קיטור  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קנקן התה ב-5/4/2012 12:49
 



125,153
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , מדע וטכנולוגיה , בריאות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לקנקן התה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על קנקן התה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)