חשיבה חופשית

בפוסטים האחרונים הזה והזה צירפתי ציורים חדשים שלי. לאחר שתיקה של שנים ארוכות בתחום, חידשתי פעילות זאת. אולי המצב שנקלעתי אליו באחרונה הוציא את השד הכלוא מהבקבוק - דרך להתמודדות, כמו גם כתיבת שירה שמצאה עד לאחרונה את מקומה במגירה. רק לאחרונה העזתי לפרסם מעט מהשירים והפרוזה שכתבתי במסגרת פורום ספרותי אינטרנטי - תחת הכינוי קנקן.

בחיי היומיום אני עוסק במדעים המדוייקים - הרחוקים כשנות אור מהאמנות. כבר כתבתי כאן פעם פוסט מדוע בחרתי להיות מדען ולא לעסוק באמנויות.  הנה כאן קטע ערוך מתוך הפוסט ההוא:

המורה לאמנות

בעברי ציירתי, גילפתי יצירות עץ, פיסלתי בחֵמר וגבס. אפילו יצרתי דברים ביזאריים. כמו ציורים על צדפים שהייתי אוסף בחוף הים, ובסיום מצפה אותם בלכה שקופה. הצדפים המצוירים היו מאד מבוקשים, אך היה לי קשה להיפרד מהם.

חשבתי שיש לי עתיד באמנות, בעיקר בציור, אך לא כך חשבה המורה שלי בתיכון לאמנות. מורה בוגרת בצלאל. לקראת סיום סמסטר הלימודים, נהגה אותה מורה לזמן כל תלמיד ותלמידה אל מרומי הקתדרה שלה בכיתה כדי להציג בפניה את תיק העבודות האישי. כאשר הגיע תורי, הצגתי בפניה בחדווה את בבת יצירותיי. לאחר עיון בהן, קראה המורה לשקט בכיתה והכריזה " אני רוצה שתתבוננו בציורים האלה" והציגה אותם בפני הכיתה, אחד אחר השני. " אתם רואים אותם? לבחור אין כישרון, אך הוא משתדל ויוצא איכשהו משהו סביר ".

נעלבתי עד לעמקי נשמתי. רק משהו סביר? לא יותר מזה ? היא העניקה לי ציון 80 ולמעשה הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים. הרי במורה בוגרת בצלאל לא מזלזלים.

שלוש שנים לאחר מכן , אחותי לומדת אצל אותה מורה. אחותי שתחייה לא מסוגלת לצייר, אפילו פרח. גם ילד בן שלוש מקשקש טוב יותר ממנה. לכן, היא פנתה אלי בתחנונים שאעניק לה בהשאלה את ציוריי שהכנתי בעבר לאותה מורה. כשחזרתי מהצבא לחופשות היא ירדה לחיי, כדי שאשלים לה כמה ציורים נוספים. נו, מה לא עושים למען אחות מפונקת.

לקראת סיום הסמסטר, אחותי מציגה למורה את ציוריי "הבלתי כישרוניים" מתיק העבודות שלה. " שקט! " מבקשת המורה מהתלמידים: " הביטו איזה ציורים נפלאים. הבחורה ממש ציירת גאונית. עבודה מעולה – עוד לא ראיתי כאן דבר כזה! " והעניקה לה ציון 100.

תמיד הייתי מודע לכך שהמקצועות ההוּמאניים הם סובייקטיביים. תמיד יש מישהו שאוהב יצירה ואחר ששונא אותה. אבל, כשנוכחתי כי קיים פער כזה גדול בשיפוט יצירה בהתאם למי שמציג אותה - הייתי מזועזע!!! כשנוכחתי שהנחתום כן עשוי להעיד על עיסתו וכי הקנקן עשוי להיות חשוב יותר מאשר תוכנו – נפל האסימון. הגעתי אז למסקנה שהמקצועות ההומאניים כעיסוק לחיים הם לא בשבילי וכי רק במקצועות ריאלים ישנה אובייקטיביות בשיפוט.

אמנם המדע הוא הדבר הקרוב ביותר לאמת, אך לימים נוכחתי שאובייקטיביות מוחלטת אינה קיימת גם במדעים המדויקים. גם כאן יש נסיכים שכל עבודה שלהם, טובה או לא טובה, מתקבלת לפרסום במיטב כתבי העת. ויש מדענים שבזיעת אפם אוכלים לחם. אחד כזה הוא מדען, שהבוס שלו בארצות הברית העיף אותו מהמעבדה - בשל ממצאיו שלא היו מתאימים לדוֹגמה (למקובל). "אתה מביא עלינו קלון" אמר וגירש אותו. היום אותו מדען הוא לא אחר מאשר חתן פרס נובל לכימיה - פרופסור דן שכטמן מהטכניון.

*** 

מסיבות שונות הקפאתי את הבלוג האחר שלי שעסק באקטואליה. למרות הצעת מגיבים לאחד את שני הבלוגים - אני נמנע לכתוב כאן פוליטיקה. אבל אצרף הפעם רק שיר שכתבתי והמבין יבין.

קינת יער

שָׁרָשַׁי נְטוּעִים בְּמַעֲמַקֵּי גִּזְרֵי עִתּוֹנִים

בֵּין עֵצִים וַאֲזוֹבֵי סֶלַע מְהַלְּכִים  

אוֹתוֹת קַיִן

הֶבֶל פִּיהֶם נוֹדֵף הֶבֶל

רֵיחַ רִקָּבוֹן אֱגוֹזִים

וּסְנָאִים מֵתִים

בַּחֹשֶׁךְ -

שׁוֹקֵעַ קָלוֹן עִם

שֶׁמֶשׁ חֲלוּדָה

נִדַּף אֵד הַחֶרְפָּה

אֵין מְנַסֵּר

וְאֵין מַבְעִיר

מזה כבר הרגשתי צורך להעלות בכתב את זכרונות ילדותי: עלי, על חברים ושכנים, על התימהוניים שהסתובבו בשכונה ובכלל על סגנון החיים אז. בפוסט זה אתייחס לזכרונות על עצמי. אקדיש פוסט אחר לשלל הטיפוסים שהסתובבו בשכונה ובעיר.

הפוסט האישי הזה הוא ארוך. בתחילה חשבתי לחלקו לשניים, שלושה חלקים. אך, לבסוף העדפתי לכתוב בפוסט אחד את העיקר, ורק על קצה המזלג. אם לא תחזיקו מעמד, תוכלו אתם לחלק את הקריאה.

אני בן חמש

(תמונת פספורט, צולמה בשחור לבן ודהתה עם הזמן.

התמונה נסרקה כפי שהיא, ולא עברה עיבוד פוטושופ) 

זכרונות. הזכרונות שלי התחילו מאד מוקדם. אפשר אפילו לומר שהם זכרונות על-טבעיים. הזיכרון הראשון שלי הוא זחילה משותפת שלי עם בן שכנים, שהוא ואני נולדנו באותו יום. כן, זה היה כשהייתי פחות משנה, כי בגיל שנה כבר התחלתי ללכת.

ואני זוכר שחמקנו מהבית דרך הדלת שנשארה פתוחה, משאירים את האִמאוֹת לפטפט בהתלהבות. גרנו בקומה שלישית בבנין ללא מעלית. כשהגענו בזחילה למדרגות, תינוק השכנים עצר. לי דווקא בא לרדת. התגברתי על הפחד הראשוני, הסתובבתי עם הפנים לכיוון מעלה המדרגות והישבן לכיוון מורד המדרגות (כך שלא יכולתי לראות את עשרים המדרגות שמתחתי), ובעזרת הברכיים ירדתי מדרגה אחר מדרגה, עד לקומה השניה. תינוק השכנים היסס, לכן עליתי חזרה והדגמתי לו איך לרדת. במהרה מצאנו את עצמנו עושים תחרות ירידה ועליה במדרגות, עד שהאמאות יצאו בבהלה לחפש אותנו. כשראו שאנחנו כבר מומחים בטיפוס וירידה במדרגות, נתנו לנו להמשיך, תחת פיקוח - ובתנאי שנשב לפני כן ונאכל חצי תפוח מקולף, ונשתה מיץ גזר טבעי. אני זוכר את טעמו החמצמץ של תפוח אלכסנדר.

כן. יש לי זכרונות מוקדמים יוצאי דופן, אך כולם מאומתים על ידי המבוגרים. ובכלל התברכתי בזיכרון מצויין ואני זוכר דברי אנשים, כמו מכונת הקלטה. בילדותי כעסתי על כך שאנשים מדברים ואפילו מבטיחים ואחר כך לא זוכרים. היום אני יודע שאנשים באמת לא זוכרים, או לא רוצים לזכור, או מעמידים פנים שאינם זוכרים.

כשקראתי בספרי לימוד, הייתי זוכר כמעט כל פרט (אפילו מִספּרים). כשהמורה נתנה כשיעורי בית ללמוד בעל פה קטע מהתנ"ך (ובזמנו זה היה מאוד פופולארי ללמוד דברים בעל פה), הייתי קורא את הפרק פעם אחת לפני השינה, מניח את הספר מתחת לכר (אמונה טפלה) וישן. למחרת יכולתי לדקלם בדייקנות את הקטע בפני המורה. אז לא יכולתי להבין, מדוע כל כך הרבה תלמידים לא יודעים או מגמגמים את הקטע. הייתי בטוח שהם התעצלו ללמוד. לא ידעתי שזה אני שלא נורמלי.

לימוד ברוח המורה. בכתה ט' עברתי תמורה. המוח שלי סירב לזכור פרטי לימוד שלא מעניינים אותי, ושלדעתי חשובים כמו גידול חסה בשטחים. אז פִּתחתי חוש שישי מתי ללמוד משהו, כי המורה תשאל אותי על כך בכיתה. למדתי להבחין מהו החומר החשוב ביותר למורה. לבחינות הייתי לומד באופן סלקטיבי, על פי מה שאני מכנה:" לימוד ברוח המורה". תמיד הצלחתי בזה.

למשל, כשלמדתי כבר באוניברסיטה בקורס לזואולוגיה, חליתי בשפעת נוראית  ששיתקה אותי לגמרי. לכן היה לי יום אחד בלבד שבו יכולתי להתכונן לבחינה. היה בלתי אפשרי ללמוד את כל הפרקים, בחרתי והספקתי ללמוד היטב רק את מערכת הדם ומערכת ההפרשה - שני פרקים מתוך חמישה עשר. בנוסף יצאתי לשרות מילואים של 5 שבועות, ובשל כך הפסדתי מלא הרצאות וחמש מעבדות מתוך עשר. כשחזרתי חייבו אותי להשלים מעבדה אחת בלבד מתוך החמש, על פי בחירה שלי. בחרתי במעבדה העוסקת בניתוח חיות, להשוואת מבנה כלי הדם שלהם. כל סטודנט נורמלי כנראה לא היה ניגש לבחינה במצב כזה, והיה ניגש למועד ב'. אבל אני חשבתי שאין לי מה להפסיד. אם אכשל אגש גם למועד ב'. בבחינה היו שלוש שאלות. נחשו על מה? כן, אחת על מערכת הדם, השנייה על מערכת ההפרשה והשלישית על חומר המעבדה על כלי הדם, שהשלמתי לאחר המילואים. בבחינה קיבלתי 98.  נראה לכם צירוף מיקרים או מזל? אז כנראה שלא. זה קורה לי כל הזמן.

מוסיקה. נולדתי  ילד מוסיקלי. דמיינו לכם ילד קטן בן שלוש יושב על שרפרף נמוך, מאזין למוסיקה הבוקעת מרדיו גדול, שניצב על שולחן קטן בסלון, ומקליד עם אצבעותיו על קצה השולחן, כמו בפסנתר, לפי קצב המוסיקה. הוריי שקלטו את האהבה שלי למוסיקה, קנו לי אקורדיון אמיתי לילדים - כזה עם גוונים ירוקים מבהיקים (ולא בגווני אדום הקלאסים). המצב הכלכלי בבית לא היה משהו, לכן הם קנו לי אותו מיד שניה. בגיל שש התחלתי ללמוד אצל מורה בביתו. הוא גר במרחק עשר דקות הליכה מהבית.

זכור לי שפעם אחת הגעתי לשיעור והמורה לא היה בביתו, בשל איזשהו ארוע לא צפוי. אז עוד לא היה לנו טלפון בבית, (כי אנשים חיכו אפילו עשר שנים עד שהתקינו להם קו טלפון). לכן המורה לא היה יכול להודיע על ביטול השיעור. הבת של המורה (אז כבת 14-15) התבקשה על ידי אביה שתעביר לי את השיעור במקומו. לאחר כעשר דקות, כשראתה שלמדתי כהלכה את היצירה שתכננה ללמד שיעור שלם, היא אחזה בידי והובילה אותי לחדרה. היא התחילה לחבק אותי ולנשק אותי (אתם יודעים, לא סתם על הלחי). היא הייתה נערה בלונדינית כל כך יפה, הדיפה ריח משגע, ואני בן שבע נמשכתי אליה. אתם בוודאי מזועזעים ממעשיה, אך היא עשתה לי דברים נעימים ואני שיתפתי פעולה. בגיל הזה הייתי תמים כמו כל הילדים אז, ולא ידעתי מה זה יחסי מין. כמובן לא היו שם יחסי מין מלאים (בכל זאת הייתי רק בן שבע), אך זה היה משהו שהכי קרוב לכך. אני זוכר שהיה לנו מאוד נעים.

החלטות. למדתי אצל אותו מורה למוסיקה שנה וכמה חודשים. לקרוא כמובן ידעתי, אך התקשתי לקרוא תווי נגינה במהירות. המורה תמיד ניגן לפניי את היצירה פעם אחת ואז נתבקשתי לנגן את היצירה מהתווים. את התווים לא בדיוק קראתי, אבל היה לי זכרון פנומנאלי ושמיעה אבסלוטית. למרות שהעמדתי פנים שאני מנגן על פי התווים, ניגנתי בעצם על סמך הזיכרון בלבד. אבל, כשהיצירות הפכו ליותר קשות ומורכבות, הייתי במתח עצום. חששתי שיום אחד אני אטעה בתו אחד ואז המורה יגלה כי אני מנגן ללא קריאה בתווים. לכן, לאחר לבטים הודעתי למורה שאסיים ללמוד אצלו בסוף החודש. הוא לא ידע שלא סיפרתי להוריי והיה בטוח שזו החלטה שלהם. להוריי העמדתי את זה כעובדה מוגמרת. כבר אז היה חשוב לי לעשות החלטות חשובות בחיי, בעצמי.

זימרה. עד שהתחלף קולי בבגרותי, היה לי קול זמיר. האנשים שהכירו אותי אמרו שיש לי קול כמו חוזליטו ( המבוגרים שבכם וודאי זוכרים את ילד הפלא הזה). מאז שהמורה בכתה א' גילתה את קולי, לא הניחו לי. נתבקשתי לשיר בכל מקום ובכל ארוע, בכל טקס, במסיבות יום הולדת, בבית הספר ובחוג המשפחה. נהניתי מבקשות התחנונים לשיר, עד שלבסוף נעתרתי להן.

http://www.youtube.com/watch?v=RQnSKqZ-XVg&feature=related

 מעשי קונדס. סגנון החיים היה בילדותי כל כך שונה מהיום. הייתי מגיע מבית הספר, אוכל ארוחת צהריים, מכין שיעורי בית בחיפזון, איזה חצי שעה, ויוצא לשחק עם חברים ברחוב.

אחד הדברים שהיו אהובים עלי היה לארגן מעשי קונדס מול המבוגרים. מה שנקרא היום "לעבוד עליהם". על מעשינו אני מתבייש היום לספר.

אספר לכם כאן רק על מקרה אחד עם הקבצן השכונתי. הקבצן הזה נהג לעבור בין הבתים ולבקש נדבות. היה לו מסלול קבוע במעבר בין הבתים והדירות. אני ממש לא אהבתי אותו, כי חשבתי שאדם בגילו צריך לעבוד ולא להפוך את הקבצנות למקצוע.

יום אחד, כשראיתי אותו מתקרב לבית שלנו, קשרתי כמה חוטי ניילון שקופים למסגרת השער שלנו. הקבצן התקרב ואנחנו מתחבאים בין השיחים. הוא עמד להכנס במרץ דרך השער הפתוח, אך כמובן נהדף לאחור, על פי החוק השלישי של ניוטון. הקבצן לא הבין ופנה להכנס שנית ושוב נהדף לאחור, בליווי צחוקנו שבקע מהשיחים. לימים התברר לאחר מותו של הקבצן, שמתחת למרצפות ביתו נמצאו שטרות כסף בערך של חמישה מיליון. אתם רואים - לא סתם כעסתי עליו על קבצנותו.

זכור לי גם מופע תיאטרון בובות בבית הספר בכתה ב'. עד שהמפעילים סיימו לבנות את הבמה למופע, המורות פטפטו זו עם זו ואנחנו השתוללנו קצת ברדיפה אחד אחר השני ("תופסת"). כשאחד הילדים רדף אחרי, הסתתרתי מאחורי החצאית של המורה שלי וכשהוא הגיע אלי משכתי ב"טעות" בחצאית של המורה והורדתי אותה, לקול צחוקם של הילדים, וחיוכן של שאר המורות. מה שאני חטפתי ממנה.... עד היום אני צוחק כשאני נזכר בכך.

יחסים עם מבוגרים. הורי סיפרו לי שמבוגרים היו מלאי פליאה על כך שאני משוחח איתם ממש כמו מבוגר וקשה להאמין שאני בכלל ילד. אבל אני אל חברים וילדים אחרים, דיברתי ועוד איך בשפתם.

משחקים ובילוי בשעות הפנאי. כשיצאתי לשחק ברחוב, היינו ילדים קבועים פחות או יותר. אני זוכר שבחורף היה ליד הבית שלנו שדה בּוּר שעם תחילת רדת הגשמים , היה מתמלא בשלולית ענקית. היינו בונים רפסודות קטנות עם מפרשים, מחברים אותן אלינו עם חוט ארוך ומשיטים אותן בשלולית.

בשכונה שלנו עברה תעלה ארוכה, עמוקה ורחבה לניקוז מי הגשמים. אנחנו היינו מדלגים על מוטות מגדה אחת לשניה. ההורים הפסיקו את הפעילות המרגשת הזו, כאשר ילד אחד נפצע ואיבד את הטחול. 

אני זוכר חוויה עם חבר מהשכונה. הצטיידתי בקופסת פלסטיק שקופה עם מכסה ויצאנו אל שדה בּוּר קוצני בקיץ. המקום שפע בדבורים מזמזמות. מצאנו "פטנט" - לקחנו גבעול קוץ, ירקנו על קצהו וקירבנו אותו אל הדבורה שהייתה טרודה בליקוט מזון מהפרח שעליו נחתה. כל מה שנותר היה לנער את הדבורה שנדבקה לקוץ והרוק, ולהכניסה לאחר כבוד לתוך המיכל השקוף. לאחר ציד הדבורים הזה, השתרענו על האדמה והתבוננו על מעשיהן של הדבורים המתרוצצות. זה היה מרתק. כשסיימנו פתחנו את המכסה ושחררנו אותן לחופשי.

אהבתי גם להשתרע ולעקוב אחרי הנמלים שיצאו ונכנסו למחילות. הייתי מרותק לראות כיצד עם בוא הגשם הראשון, היו מגיחות מלכות הנמלים ועוקב אחר מעופן, בריקוד הכלולות שלהן. לעת ערב אהבתי להשתרע פרקדן על הדשא ולהתבונן בכוכבים.

בגיל שש קנו לי אופניים. אופניים אז הייתה משאת נפשו של כל ילד. בזמן ההוא, הרחובות באזור המגורים שלנו היו כמעט ריקים מתנועת מכוניות. לרוב האנשים לא היו עדיין מכוניות. לכן, אפשר היה לרכב על אופניים בכביש, ללא חשש. אני זוכר את אבא שלי אוחז באחוריי כיסא האופניים כדי לייצב אותם, רץ אחרי כדי שאלמד לרכב עליהם. במהרה הרכיבה הפכה לעיסוק דומיננטי. אני זוכר שלפעמים חיברתי פיסת קרטון של קופסת סיגריות לאחד החישוקים בגלגל האופניים, בעזרת שני אטבי כביסה. נהניתי לשמוע את קול "האופנוע" המחריד שהשמיעו האופניים שלי בשעת הרכיבה, למגינת ליבם של השכנים.

היינו משחקים בשדות הבור הרבים בשכונה כדור רגל. מאוחר יותר, הפסקתי להתלהב מהמשחק הזה ועברתי לשחק כדורעף וכדורסל במגרשי בית הספר הסמוך. במשחק הכדורעף הצטיינתי בסרבים (מכות פתיחה). מכות הפתיחה שלי זכו לקריאות וואו של השחקנים והצופים. עשיתי הרבה נקודות במכות האלה.

בשדות הבור שבשכונה צמחו גם הרבה צמחים בסתיו, בחורף ובאביב. בקיץ סתם קוצים. אהבתי לצאת לשדות לבחון את "פעמוני הגשם" (זמזומיות), את "מטה אהרון" (לופית) המסתורי והיו אז גם המון נרקיסים, צבעונים וכלניות. הפחדתי את הילדים שלא יתבוננו בפרגים - סיפרתי להם כי מי שמסתכל לתוך הפרחים יכול להתעוור.

כילדים שחקנו הרבה במשחקי רחוב שונים, כמו "מחבואים", "סימני דרך",  "שוטרים וגנבים", "שלום אדוני המלך" ועוד רבים אחרים. בבית וברחוב שיחקנו גם במשחקי קופסא שונים, כמו מונופול ודמקה. גם משחקי קלפים וג'וּלים (גולות זכוכית צבעוניות). בכל חפיסת מסטיק שקנינו, היה חבוי קלף. אני זוכר שהייתה סידרת קלפי החלל, שהיינו עושים בינינו "החלפות". ולאחר מכן סידרת חרקים, צמחים ועוד.

הבנות היו מדלגות על חבל ומשחקות ב"קלאס" ואני הצטרפתי אליהן לעיתים, כי נהניתי להיות תרנגול של הבנות.  

קצת מושג על האוירה בימים האלה, תוכלו לשמוע בשיר השכונה של התרנגולים:

https://www.youtube.com/watch?v=EP545y5GL7w

תנועה או חברה סלונית. בזמנו החֶבְרֶה נחלקו לשתי קבוצות: כאלה שהלכו לתנועת נוער, וכאלה שיצאו לבלות בימי שישי, במה שנקרא מסיבות ריקוד סלוניות. אני הלכתי לתנועת הנוער העובד והלומד. לא בגלל אידיאולוגיה, כי לא הייתה כל אידיאולוגיה בגיל הזה - אלא מפני שמרבית חבריי הלכו לתנועה הזו. מעט מהכתה הלכו לשומר הצעיר או למחנות עולים. הפעילות בתנועה עניינה אותי יותר ממסיבות הריקודים. בתנועה רקדנו ריקודי עם, אבל הריקוד האהוב עלי ביותר היה: "בן לוקח בת". הייתי נוהג בממלכתיות ובוחר כל פעם בבת אחרת (אני מודה - בדרך כלל מהיפות והנחשבות יותר, אך מדי פעם בחרתי במתכוון גם בבת שעמדה בדד, ושאף אחד לא בחר בה כל הערב). במשחק ריקוד הזה מצאתי עצמי רוקד כמעט ללא מנוחה במשך שעה ארוכה. מצד אחד לא היה לי נעים שהן בוחרות בי תדיר, אך בעמקי ליבי זה החמיא לי לאגו. מצד שני ליבי נחמץ לראות את מבטי הקנאה של הבנים. לכן, מדי פעם הייתי לוחש באוזן לבת זו או אחרת לבחור בבן מסויים. 

קריאה. אהבתי לקרוא. קראתי המון, ספרים מכל הסוגים, ספרי מתח והרפתקאות וספרים קלאסים, ספרי מסעות ותגליות, רומנים היסטורים, ומה לא. הייתי מנוי בספריה שהייתה פתוחה פעמיים בשבוע ומשאילה עד 4 ספרים לפעם. בכל יום ראשון ורביעי הייתי מחליף ארבעה ספרים. בספריית בית הספר הייתי מחליף ספר אחד נוסף לשבוע. כן, הייתי קורא תשעה ספרים בשבוע.

סקרנות. אבל לא רק ספרי קריאה קראתי, אלא גם נהנתי לחרוש באנציקלופדיות. בכתה ג' קנו לי הוריי את האנציקלופדיה המדעית לילדים "מרגליות", שאותה קראתי בהנאה, בדיוק כפי שנהנתי לקרוא בספר מתוך הסדרות "החמישיה" ו"השביעיה הסודית", של אניד בלייטון. יותר מאוחר קראתי כל דף של כל כרכי האנציקלופדיה "תרבות" - אנצקלופדיה כללית עם שלל תמונות צבעוניות.

לא תאמינו, אבל כשהוריי קנו לי בחופש הגדול את ספרי הלימוד לשנה הבאה, ישבתי וקראתי גם בהם בעניין רב. אבל כשהמורה נתנה לנו כשעורי בית לקרוא בספר מעמוד זה עד זה ולסכם - שנאתי את זה וכמעט רציתי להטיח את הספר על ראשה. תמיד אהבתי ללמוד בעצמי ובקצב שלי, בלי סיכומים ובלי בטיח.

וגם הייתה לי מחברת עבת כרס, עם כריכת קרטון עבה - שבה הייתי מדביק כתבות מדעיות שהייתי גוזר מהעיתונים. הכתבות היו מסודרות לפי התחומים: ביולוגיה ורפואה, כימיה, פיזיקה, גאולוגיה ומדעי כדור הארץ, אסטרונומיה ואסטרופיזיקה.

בכתה ח' נידנדתי להוריי עד שהסכימו לעשות לי מנוי לעיתון המדעי לנוער "לדעת".  אחד המדורים בעיתון היה אלקטרוניקה. קניתי מדמי הכיס שלי מלחֵם, בּדיל, חוטי חשמל, טרנסיסטורים, דיוֹדוֹת, קבלים ונגדים, ובניתי מכשירים אלקטרונים קטנים - על פי התרשימים וההסברים הכתובים בלדעת. בניתי מנופים וממציא מתקנים הפועלים בעזרת גלגלי שיניים וממדחף הפועל על כוח הרוח.  חיברתי גם סליל מגנטי ומייצר חשמל מאנרגית  הרוח - שהיה מפעיל מעגלים חשמליים ומנורות.

שוב לאחר נידנודים רבים, קיבלתי מהוריי גם מיקרוסקופ קטן ופשוט וחקרתי תחתיו נוזלים כמו רוק או דם שניגר מפצע, קרדית האבק, קרביים של זבובים ועוד מלא דברים. אלה כבר היו הסימנים הראשונים של המשיכה, ויש שיגידו "המופרעות", שלי למדע.

מצד שני הייתי גם מצייר ומפסל ולא פחות נהנה מכך.

בתיכון הייתי מנוי של העיתון "מדע", שיצא בחסות מכון ויצמן. אני זוכר שקראתי את המאמרים בשקיקה. בכל מאמר הייתה תמונה של הפרופסור המחבר, עם מספר מילים על פועלו. אז הייתי מעריץ מושבע של המדענים האלה. היום, כשאני קולגה שלהם ומכיר אישית את רובם, אני כבר פחות מעריץ של חלקם. חחחחחח

תחביבים. הייתי אספן מושבע של בולים (ממכתבים ומהשרות הבולאי). עד היום מצויים אצל הוריי עשרות אלבומי בולים, חלקם בולים נדירים של הדואר העברי מתקופת המנדט וטרום הקמת המדינה. אספתי פרחי בר, מגדיר את שמם, מייבש אותם ומשמרם באלבום מיוחד. היו לי עוד אוספים רבים, שקצרה היריעה להזכירם. האספנות שלי אז קצת מזכירה לי את מר הֶמיוּלין מהמומינים.

בכיתה ז' חזרתי לנגן, אך הפעם בגיטרה. למדתי לנגן בגיטרה, והפעם עם תוים. נגנתי בגיטרה קלאסית ויותר מאוחר גם בגיטרה חשמלית. הייתי מעריץ גדול של הצלליות (The Shedows) ולמדתי לנגן את כל הנעימות שלהם.  נגנתי צמד עם ילדת הזמיר קורין אלאל הכריזמטית. חיבבנו זה את זו כשהיינו ילדים. מעניין אם היא עדיין זוכרת אותי כיום.

כאתנחתא, בחרתי בשתי נעימות של הצלליות - האזנה נעימה.

http://www.youtube.com/watch?v=pY-rPDwzM9M

http://www.youtube.com/watch?v=VycZVyApqew&feature=related 

ישירוּת ועקשנות. בבית הספר לא הייתי מהילדים המצביעים והמתפרצים לכל שאלות המורים - בין אם תשובתם נכונה, או כולה שטויות. יש ילדים שרוצים לקבל כך תשומת לב. אני קיבלתי את תשומת הלב, כשעניתי רק על שאלות שאף אחד אחר לא ידע לענות. אני מניח שהייתי גם ה"סיוט" של המורים. הייתי מביך אותם לפעמים בשאלות שלא ידעו לענות ושאני במקרה ידעתי את התשובה. לא הייתי מוכן לקבל מאף מבוגר, כולל ממורים "מריחוֹת". אם הם לא יודעים את התשובה, שיגידו ודי.

זכור לי שלפני פסח, המורה בכתה ב' ציינה ש"בכל בית ישראל אין אוכלים חמץ". אז אני צרחתי: "זה לא נכון, בבית שלי אוכלים לחם". זה די הביך את המורה וגם את אבא שלי, כשסיפרתי לו על כך. כזה אני - ישיר ושלם עם מעשיי.

לימודים. על יחסי ללימודים כבר יכולתם לראות ממה שכתבתי עד כה. ממש לפני שהתחלתי ללמוד בכתה א', אבא שלי אמר לי: "אם תלמד תוכל להיות מה שתרצה, ואם לא  - תהייה מנקה רחובות". זו הייתה הגישה של אבא שלי שהוא ניצוֹל שואה. כשהקנטתי אותו מאוחר יותר, על כך שבין מנקה רחובות לפרופסור יש הרבה מאד דברים באמצע, הוא ענה: "זו הייתה הדרך שלי לשכנע אותך ללמוד".

בתיכון התייחסתי ברצינות ללימודים (אז היו נבחנים בכל המקצועות בשאלון אחד בסוף י"ב). זכור לי שפעם אחת ישבתי כמו אידיוט במשך יותר משעתיים, בנסיון למצוא תשובה לבעיה מסובכת בגיאומטריה. בלילה חלמתי את התשובה.

הייתי בקיא בכל חומר הלימודים ושלטתי היטב במתמטיקה ופיזיקה - הסיוט של מרבית התלמידים. זכור לי שאחדים מהם ביקשו ממני ללמוד יחד איתם לבחינה במקצועות אלה.

פעם בקשה זאת ממני אחת התלמידות בכתה, לקראת בחינה במתמטיקה. נסעתי אליה באוטובוס ממרכז הרצליה להרצליה פיתוח - שם הייתה הוילה המפוארת של הוריה, שלא נכחו במקום. לאחר חצי שעה של לימודים, כבר עשינו מתמטיקה אחרת.

ככה זה, אף פעם לא התחלתי עם בנות - הן תמיד התחילו איתי .

מרוצץ הגולגלות. בגן ובבית הספר, בכיתות הנמוכות, היו מדי פעם ריבים ומכות בין הילדים. אני תמיד הייתי נמנע ומתחמק ממריבות. אבל פעם אחת בכתה ג', ילד אחד נטפל אלי בצורה מטורפת (אינני יודע מדוע, אולי מקינאה). הדפתי אותו ממני מספר פעמים והמשכתי למקום אחר בחצר בית הספר. והוא בשלו - תוקף; שוב ושוב. במהרה מצאתי סביבנו התקהלות של ילדים רבים, שהחלו לצעוק קריאות עידוד - חלקן אליו וחלקן אלי. כל כך כעסתי, עד שהשיתוק, שבדרך כלל אוחז בי במצבים כאלה, נעלם. ואני שלא הערכתי נכון את כוחי, הכנסתי לו כזה אגרוף, שפתח את ראשו. הוא נפל המום שותת דם. הגיע אמבולנס ופינו אותו למיון. כשחזרתי לבית, בכיתי כל כך על מה שקרה, עד היום אני מצטער על כך. אבל מאז, אף אחד לא הֵעז לגעת בי יותר. כינו אותי ביראה בשם "מרצץ הגולגלות".

***

כתבתי כאן רק מעט על ילדותי. הייתה לי ילדות מלאה ומאושרת. ילדות שכל כך שונה מהילדות היום, בעידן המחשב, האינטרנט והפייסבוק. חיי החברה של הילדים והנוער היו שונים מאלה של היום. האם היום בעידן השפע, הילדים והנוער מאושרים יותר? - אני לא בטוח. בכל אופן כפי שקראתם כאן (אם לא נשברתם באמצע), הילדות שלי, עיצבה את חיי כאדם וכמדען.

כהמשך לפוסט הקודם "כך יעשה לבוטן", פוסט זה יעסוק בנקודות הנחה שגויות של הציבור הרחב אודות תורת האבולוציה ככלל והאבולוציה של האדם בפרט.

טעות נפוצה ראשונה - מוצא האדם הוא ממין קוף הקיים היום. למעשה מוצא האדם של היום וקופי האדם של היום הוא מאב קדמון משותף. יש לזכור שאותו אב קדמון שהיה מין קוף-אדם הוא מין שכבר אינו חי כיום. לכן נכון לומר כי מוצא האדם והקופים הוא ממיני קופים קדומים. במובן ההגדרה הזואולוגית, האדם הוא קוף בעצמו. הזואולוגים משייכים את האדם לתת-סדרה Simiiformes (שפירושה בלטינית: "בעלי צורת קוף"), לעל-משפחה קופי-אדם (בלטינית Hominoidea , שפירושה המילולי "דמויי אדם") ובתוכה למשפחת ההומינידים (הכוללת את האדם, את השימפנזה ושאר מיני קופי האדם של היום).

טעות נפוצה שניה- האבולוציה מתנהלת כ"סוּלם"' כלומר, באופן סדרתי, מצורות פשוטות יותר למורכבות יותר. תפיסה פשטנית זו מתבטאת בתמונת "מצעד הקידמה", אשר בתרבות הציבור המערבי, נוטים לזהותה עם רעיון האבולוציה.

תמונת "מצעד הקידמה" המתארת את אבולוציית האדם על פי תפיסה שגויה: שרשרת קווית או "סולם" המתחיל מקוף-אדם "פרימיטיבי" ומסתיים באדם "מפותח".

אולם במציאות, כל הקבוצות החיות השונות, המוכרות היטב מהמאובנים שנמצאו, מראות אבולוציה בעלת מבנה של שיח מסועף מאוד, שאיננה בהכרח "מתקדמת" ליצורים מורכבים ומתוחכמים יותר. התפיסה הזו כונתה על ידי סטיבן גוּלד "השיח". האבולוציה של האדם אינה יוצאת דופן מבחינה זו: היא מאוד מסועפת ורבים מן המינים הכלולים בה התקיימו במקביל למשך זמן רב. למשל, האדם המודרני, המכונה גם האדם החושב (HOMO SAPIENS) כלל מספר מינים שחיו בזמן כל שהוא במקביל, למשל שלושה מינים, כפי שמתואר בתמונה הבאה - שמציגה את תפוצת המינים האלה ביבשות השונות, על פי עדויות לפי מקום הימצאותם של שלדים, עצמות וגולגלות ותיארוך בשיטות מדעיות. 

"לֵב אָדָם יְחַשֵּׁב דַּרְכּוֹ" - משלי ט"ז, פסוק ט

כל אדם נולד עם כישרונות ויכולות שונות. אלה, בדרך כלל משפיעים על בחירותיו בעיסוקי חייו. אני אוהב מאד אמנות ומוסיקה. בילדותי התברכתי בקול זמיר ששמו יצא למרחקים. שרתי בכל אירועי בית הספר – טקסים ומסיבות. בכל אירוע חברתי - בתנועה, ימי הולדת, חתונות ומסיבות - התבקשתי לשיר. לא הועילו סירוביי בפני הפצרות ותחינות הקהל.  לימים למדתי לנגן בקלידים ובגיטרה (אקוסטית וחשמלית) ואפילו הצטרפתי ללהקה שהופיעה בפני צעירים במסיבות ודיסקוטקים. ליוויתי ושרתי יחד עם מישהי שלימים הפכה לאחת הזמרות הידועות והמצליחות בארץ. כולם ובכללם אני, היינו בטוחים ששירה ונגינה תהייה דרכי. אך מה קרה? כדרך הטבע קולי התחלף והתעבה, באופן שהגביל את יכולת השירה שלי לרוק בלבד. לא זה מה שרציתי לעשות.

התברכתי גם בכישרונות אמנותיים: ציירתי, גילפתי יצירות עץ, פיסלתי בחֵמר וגבס. בתקופות מסוימות, אפילו יצרתי דברים ביזאריים. למשל, הייתי מצייר מוטיבים אינדיאנים על גבי צדפים שהייתי אוסף בחוף הים, ולאחר הציור הייתי מצפה אותם בלכה שקופה. הצדפים המצוירים שלי היו מאד מבוקשים, אך היה לי קשה להיפרד מהם.

חשבתי שיש לי עתיד באמנות, בעיקר בציור, אך לא כך חשבה המורה שלי לאמנות בתיכון. לקראת סיום סמסטר הלימודים, נהגה אותה מורה לזמן כל תלמיד ותלמידה אל מרומי הקתדרה שבה ישבה בכיתה, כדי להציג בפניה את תיק העבודות האישי. כאשר הגיע תורי, הצגתי בפניה בחדווה את בבת יצירותיי. לאחר עיון בהן, קראה המורה לשקט בכיתה והכריזה: " אני רוצה שתתבוננו בציורים האלה" והציגה אותם בפני הכיתה, אחד אחר השני. " אתם רואים אותם? לבחור אין כישרון, אך הוא משתדל ויוצא משהו סביר ".

נעלבתי עד לעמקי נשמתי. רק משהו סביר? ולא יותר מזה ? היא העניקה לי ציון 80 ולמעשה הוציאה לי את כל הרוח מהמפרשים.

שלוש שנים לאחר מכן למדה אחותי אצל אותה מורה. אחותי שתחייה לא מסוגלת לצייר, אפילו לא פרח. גם ילד בן 3 מקשקש טוב יותר ממנה. לכן, אחותי פנתה אלי בתחנונים שאעניק לה בהשאלה את ציוריי, שהכנתי בעבר לאותה מורה. כשחזרתי מהצבא לחופשות היא ירדה לחיי, כדי שאשלים לה ציורים נוספים. נו, מה לא עושים למען אחות מפונקת. לקראת סיום הסמסטר, אחותי מציגה למורה את ציוריי "הבלתי כישרוניים" מתיק העבודות שלה. " שקט! " מבקשת המורה ופונה לכל התלמידים: " ראו איזה ציורים נפלאים, הילדה ממש ציירת גאונית, עבודה מעולה – עוד לא ראיתי כאן דבר כזה! " והעניקה לה ציון 100.

תמיד הייתי מודע לכך שהמקצועות ההוּמאניים הם סובייקטיביים. תמיד יש מישהו שאוהב יצירה ואחר ששונא אותה. אבל, זה שקיים פער כזה גדול בשיפוט יצירה בהתאם למי שמציג אותה - הייתי מזועזע!!! כאשר נוכחתי שהנחתום בעצם כן מעיד על עיסתו וכי הקנקן עשוי להיות חשוב יותר ממה שיש בתוכו – נפל אצלי האסימון. הגעתי למסקנה שמקצועות הומאניים הם לא בשבילי וכי  רק במקצועות ריאליים יש אובייקטיביות בשיפוט. לימים נוכחתי שאובייקטיביות מוחלטת אינה קיימת גם במדעים המדויקים. אולם, בימים ההם חשבתי שהתרכזות בלימודים במקצועות הריאליים, במדעים "המדויקים", תביא לי מזור.

לפיכך פניתי במרץ ללימודי כימיה וביולוגיה באקדמיה. סיימתי לימודי תואר ראשון בהצטיינות. אך מדוע המשכתי בהשכלתי ונהייתי מדען? כמרבית הבוגרים לתואר יכולתי להיות מורה, או סוכן מכירות, או להיות כתב מדעי בעיתון, או אפילו לעבוד בבנק. אני אדם סקרן מטבעי. האם המשכתי במסלול בגלל הסקרנות? הסקרנות קיימת, אך יכולתי לספק אותה בקריאה בספריה או בגלישה באינטרנט. אז מה בכל זאת גרם לי לבחור במחקר מדעי, לסיים תואר שלישי והשתלמות במכוני הבריאות הלאומיים בארה"ב?

התשובה פשוטה – גיוון!  במקצועי כמדען אני יודע תמיד כיצד אני מתחיל את היום אך לא כיצד הוא יסתיים. בכל יום אני שואל שאלה, מתכנן ניסויים יחד עם אנשי הצוות והתלמידים במעבדה שלי ומת לדעת מה תהיינה התוצאות בסופו של יום. האם דברים יתאמתו? האם שיטות הניסוי תעבודנה? האם נבין מדוע נכשל הניסוי של אתמול? האם נגיע היום לאיזו פריצת דרך? והכי, הכי חשוב עבורי היא העובדה שכל האחריות על המחקר נופלת עלי. כן, ויש גם עוד גיוון – הוראה לסטודנטים, חינוך ועיצוב דור מדענים חדש.

אז עכשיו אתם יודעים מדוע בחרתי להיות מדען ולא זמר או צייר.

בעתיד אכתוב גם על הצדדים הפחות ורודים של עולם המדע. אז להתראות בינתיים.